אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר -
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא!
לדברי דן שומרון ואהוד ברק - רמטכ"ל וסגנו - לא ניתן. כך תדרכו את שר הביטחון רבין. וזאת למרות (אולי משום) שרבין הורה להם 'לשבור את הידיים והרגלים' של הפורעים והמחבלים. רמטכ"ל שמודיע כי אין ביכולתו לנצח את הטרור נשאר בתפקידו? וכשהוא פורש ממנים את סגנו הפיתום? מה - אנחנו הולכים לחיות חוסר יכולת לנצח מהיום והלאה? התשובה היא: כנראה שכן - בטח! רבין כבר הוציא את מסקנותיו ושלח אותן בפקס על גבו של פודל לאוסלו. נעבור שלב: הוא החליט, שאש"ף יהיה 'קבלן-משנה' שלנו נגד הטרור הערבי, בלי בג"ץ ובלי בצלם... זה רציני? האם לא יותר פשוט היה לגרש את בג"ץ ואת בצלם ללבנון כפי שעשינו בדצמבר 92 עם 415 המחבלים? הצהרת המטכ"ל התבססה על שקר מוסכם. כי איפה היו אז אריק שרון, מאיר
דגן1,
אמציה חן2 - מדוע לא גויסו מיד כדי לנצח שוב
3 את הטרור?
חוסר הרצון לנצח את הטרור הביא את רבקה שפק ליסק, ד"ר להיסטוריה לכתוב בניוז 1: "פתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני חייב לבוא באמצעות מו"מ.... הפלשתינים מכריזים כי הם בעד פתרון של 2 מדינות אבל, הכרזה זו היא הונאה מאחר שהם דחו עד היום כל הצעת פשרה והם מצהירים שלעולם לא יכירו בישראל כמדינה יהודית. הדרישה שלהם 'לזכות השיבה' היא סוס טרויאני לחיסול הרוב היהודי והמדינה היהודית". תערובת מבולבלת של בהייה ותהייה. מצד אחד 'פתרון חייב לבוא' ומצד שני 'הונאה ודחייה'. זו תופעה מפליאה שבשמאל עדין מעדיפים בלבול חושים (או סימום), מלחמה ושלום בערבוביה, על אמת של ניצחון. אולי משום שהשמאל מוכן להיאבק רק למען מדינה דמוקרטית בלבד ('כל-אזרחיה') ולא, חס ושלום - יהודית... גם הציונות הפכה בימינו לשנויה במחלוקת בין זרמים שונים ומגוונים של 'הנאורות' (הומניות) העכשווית. הנה, התפרסמה ברשתות תמונה של דם בכיכר וכותרתה - "הסיפוח יעלה לנו בדם". 140 שנה מאז החלו 'ההתנחלויות' ו'הכיבושים' בארץ - מתי קבלנו משהו חינם, כלומר ללא תשלום דמים?
את זה יודעים היטב גם אילן פפה, ואורי אבנרי הישראלים המשפיעים. עש"ב
4 ציוני מדמיין שיצמח וישגשג ב'שדות פלשת' באמצעות חנפנות, שקרים, טיוח וכסף שמגיע מעמותות ומדינות זרות עוינות. הוא מדמיין שיוכל להטות את דעת-הציבור שלנו לקבל מדינת חמאס נוספת מחוץ לעזה, בסמוך לכפר-סבא ולוד, בתוך ירושלים. לחממה תרבותית זו התגלגלה תפיסת עולם שקפקא הגדיר אותה בסיפורו של גרגור סמסא. זה גלגול או גידול או מוטציה אנושית שצמחה לפתע בחיק המשפחה. המשפחה דוחה את בנה שהתגלגל ונעשה חרק. החרק שהתפתח בתוכנו סולל את דרכו באמצעים חוקיים, כשרים והומניים - זו פוליטיקת זהויות. הוא הצמיח נוגדנים כדי למסמס אותנו, ואנחנו נרדמנו בשמירת הערכים היהודיים. המדרש מספר על קיבוץ גן שמואל שהצמיח בלב ליבו של הקונצנזוס החלוצי את אודי אדיב שהשתייך במופגן לקבוצת 'מצפן'.
אשתו של אדיב, 'סילביה האדומה' היא בתו של המרגל הסובייטי הביו-כימי קלינגברג. ב'הארץ' נכתב: "...ב-1965 סיימה סילביה את לימודיה בתיכון-חדש בתל אביב והחלה לעבוד ב'העולם הזה' תחת אורי אבנרי". בספר 'המרגל האחרון' שכתב אביה, נאמר: "היא לא יכלה להשלים עם רעיון המדינה היהודית, והבינה שהציונות יוצרת בהכרח משטר גזעני ולא דמוקרטי". בהמשך היא הצטרפה לארגון השמאל האנטי-ציוני 'מצפן' (בשמו הבולשביקי: הארגון הסוציאליסטי הישראלי) שהפך מוקד משיכה חברתי מרכזי בת"א ובירושלים כפי שתיאר אביה. סילביה סימנה את הממסד הישראלי כאויב, כרע מוחלט. זה הממסד שעושה צחוק מעקרונות הסוציאליזם, זה הממסד שכובש עם אחר ומבצע קולוניאליזציה מתועבת של שטחים שאינם שלו, זה הממסד שיצר שיטת ממשל גזענית שמפלה את אזרחיו הערבים. היהודים אשמים. בכל. תמיד. על זה הוסיף מיקו פלד, צנחן לשעבר, בנו של האלוף מתי פלד: "עצם קיומה של מדינת ישראל היא הפרה של החוק הבינלאומי...". אז אתם מדברים אתנו על 'לנצח את הטרור'?
שלום עושים עם אויב כשנכנעים
השאלה שלי מופנית למשפחת השכול הישראלית (המכילה גם עש"בים שוטים) שניצלה בשואה והקימה את המדינה - מתי לאחרונה עברו הערבים שואה? מתי לאחרונה הכריזה ממשלה כלשהי, אולי אפילו עם, על רצונם להשמיד את הערבים? התשובה של 'מצפן' ממגנט, שכאמור הפך למוקד משיכה חברתי-מיני (סליחה עוז, קראתי קטעים בספרך 'מיכאל שלי') בת"א ובירושלים - היא מסכת של מילים מכובסות בסגנונו המפרה של התועמלן אבנרי: הארגון-הסוציאליסטי-בישראל, שנוסד ב-1962 ונודע בשם ביטאונו "מצפן", התנגד לכל ניצול, אפליה ודיכוי של אדם בידי אדם; ראה בציונות מפעל התנחלותי; חתר לחיים משותפים של ערבים ויהודים בשוויון מלא; תמך במימוש זכויותיהם האנושיות והלאומיות של הפלשתינים; וקרא לפתרונן של הבעיות הלאומיות והחברתיות באזורנו במאבק מהפכני להקמת מזרח-ערבי סוציאליסטי".
זה שקר בולשביקי מלוטש, אפוף במרמלדה וענני א"ש
5, שכבש את מרכז הבמה הציבורית שלנו והוא כיום נכס צאן ברזל בסדר-היום של המדינה וצבאה. אנחנו עומדים ומרכינים ראש בכבוד, בהוקרה ובתודה מול מצבות של אנשים שכמעט הביאו לקיצה של המדינה היהודית - קיצוני-מוסר, פייסני-צמרת, קוזקים-נאורים, אמ"ש
6 מוכי הלם - אבנרי, עוז, שריד, גדעון לוי ודומיהם, מיקו פלד, אדיב ודומיו שנבדלו לחיים.
גם אורי שגיא, בהיותו ראש אמ"ן, הסביר לרבין, ראש הממשלה, כי את הטרור אי-אפשר לנצח ולכן יש לחפש דרכים עוקפות. הוא המליץ להרכיב פס ייצור סורי. אולי עליו ניתן לחשל הסכם-שלום במחיר הגולן. מי שיש לו גולני - לא זקוק לגולן. ואני שואל, כמו שרבין שאל את עצמו: אם אי-אפשר לנצח - למה בכלל להילחם? ובכן, לא באמת נלחמים בו - בסך-הכל יוצרים מצג-שווא מנופח ומשתדלים לא לחשוף את החיילים שלנו. חייבים פה ושם מטחי אש מפעם לפעם וזאת כדי לאבטח את התקציבים. ברק כבר הוכיח שאינו מסוגל לבלום אינתיפאדות, והחרפה של מדחת יוסף נחשבת לו צדקה הומאנית ואיפוק ככוח. גם האיפוק של גלעד שליט בטנק.
מי שהטביע את המושג שלום עושים עם אויבים שפך את התינוק ושתה את המים לשוכרה. כי לאחר שעושים 'שלום כזה', האויב נשאר אויב, מר ונחוש מתמיד - כי הצליח. רבין לא טיפש, הוא הבין שלא יוכל לדרוש מהטמבל מטכ"לי (שלא יכול לנצח את הטרור) - לנצח למרות הכל. משה הרים ידיים ברפידים כדי לנצח במלחמה ואנחנו, כדי לעשות שלום עם אויב שהעצמנו. כשהמצרים התישו אותנו במלחמת ההתשה, יצרנו משוואה של הפסקת-אש תמורת סטאטוס-קוו, ולא העזנו להגיב כשהם קידמו את הטילים לקו התעלה. עם האויב הפלשתיני חתמנו על הסכם אוסלו כי ברק וצהל לא רצו למגר את הטרור. כשערפאת הכניס לעזה במכוניתו 'פצצות מתקתקות' טייחנו, סתמנו את הפה.
את הטרור בהחלט אפשר לנצח. עשה זאת האלוף אריק שרון (בולדוזר) בהיותו מפקד פיקוד דרום. הוא נקט יד קשה ולמרבה ההפתעה - זה עבד. המחיר המוסרי היה לכאורה 'כבד' וקשה מנשוא. זה מחיר של ניתוח יומיומי המתבצע כל שעה בבתי החולים. רופא חייב לחתוך בבשר כדי להגיע אל מקור החולי ו'לטפל' בו. צבא חייב להילחם ולנצח. המדרש מורה: הבא להורגך - השכם להורגו. זה כלל יהודי, מוסרי ובעל עומק פילוסופי שבשמאל שלנו מבטלים כי לא רוצים פה מדינה יהודית אלא אך ורק דמוקרטית, הומאניסטית, סוראליסטית. אנחנו פה משום ששרדנו. לא הבאנו את הכלל הזה מסין כמו את הסושי מיפן. זה כלל ששנוא על שרי החינוך לשעבר ש. אלוני וי. שריד בערך כמו ספר יהושע שמפגין אכזריות בעת כיבוש שרירותי, קולוניאלי ונצלני של ערי כנען.
שכחנו השכחנו ברחנו
להלן תזכורת מרעננת למטכ"ל של שומרון וברק. כותב ד"ר א. מילשטיין
7 בניוז 1: "במהלך דיכוי הטרור בעזה בשנים 1970-1972 הרגו כוחות צה"ל פלשתינים רבים והארץ לא רעשה אף כי מפקד העיר עזה תת-אלוף יצחק פונדק התלונן על אלוף הפיקוד אריאל שרון ואף כינה אותו "רוצח". ארגוני הטרור חוסלו, עשרות אלפי עזתים יצאו לעבוד בישראל ובעיר עזה הייתה פריחה כלכלית. מאז לא הצליח צה"ל להתגבר על שום גל טרור מבלי לשלם בחיי אדם רבים ובוויתור על מטרות לאומיות. בעקבות 'האינתיפאדה הראשונה'
8 חתמה ישראל על הסכם אוסלו כדי להפסיק את הטרור. בעקבות האינתיפאדה השנייה היא ברחה מגוש-קטיף. למרות המחיר הכבד הטרור לא גווע".
למה שיגווע אם מטפחים אותו? ממשיך
ד"ר מילשטיין: "...ב'אינתיפאדה הראשונה', בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים, כפו ההומניסטים הישראלים, במנהיגות יוסי שריד, שורת משפטים למפקדים שפגעו לכאורה בטוהר הנשק, אף שמעשיהם היו הרבה פחות חמורים ממה שנחשב נורמלי לפני מלחמת יום הכיפורים. המשפט המפורסם ביותר היה של אל"ם יהודה מאיר, על שביצע את הנחיית שר הביטחון יצחק רבין ושבר את העצמות למסיתים באזור שכם. אף מסית לא נהרג. יהודה מאיר סולק מצה"ל והורד לדרגת טוראי. זה היה נצחונו הגדול ביותר ואולי היחיד של יוסי שריד בחייו". לא. שכחת, אורי, את מלחמת לבנון הראשונה. אז הגדרת את יוסי שריד מפקד-העורף שניצח בנוק-אאוט את שרון מפקד-החזית. ה'הומניסטים הישראלים' פוררו לתמיד את 'גורם ההרתעה' של צה"ל. חיזבאללה מכר לעולם הערבי את תיאוריית קורי העכביש וזכה למימון כביר. ה'הומניסטים' שלנו הביאו למותם של כ-1,500 קורבנות שלום ישראלים ויצרו מציאות חדשה של ישות טרור ערבית בלב ארצנו. זה היה מחיר דמים, מקדמה ראשונה על המשכנתה לשלום-עכשיו.
כותב הפובליציסט אורי הייטנר: "...מתקפת הטרור הקרויה בשם החיבה "האינתיפאדה השנייה" פרצה אחרי שברק הציע לערפאת הכל אך הוא דחה זאת כי סירב לסיום הסכסוך ועמד על 'זכות' השיבה. מתקפת הטרור הייתה התשובה שלו. יותר מחצי שנה קודם לכן ההערכה הרשמית של אמ"ן תיארה בדיוק מצמרר את מתקפת הטרור ואפילו את מועד תחילתו...". עם כניעתו של ברק בקמפ-דויד החל מסע הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. היא הפכה למדינת אפרטהייד שיש להחרימה, שיש לבטלה. אין זכות קיום למדינה יהודית שדוגלת בכיבוש שטחים והשלטת טרור על תושבי חבל הארץ הכבוש... וכן הלאה. יהודים בארץ ובעולם יצאו חוצץ נגדנו ברחוב ובאקדמיה. הסבריהם היו נוצצים, נאורים, מלאי תוכן מוסרי וערכים. המשמעות הייתה עתיקה כאז כן עתה: היהודים אשמים. בכל. תמיד.
לכן המסקנות המתבקשות ברורות גם הפעם, בכל פעם... השאלה, האם ניתן לנצח את הטרור? הפכה משנית, מעין סרח-עודף, כי היא לא באמת על סדר-היום. הטרור אינו מיועד להביס צבאות ומדינות, אלא לשבש את הווייתם ככל שניתן, להנביט דמורליזציה וייאוש בחוגי החברה, הכלכלה, מנגנוני הממשל ובחיי המשפחה. רבין וממשלתו לא השכילו להבין זאת. אתם באמת חושבים שהצלופח המטכ"לי אהוד ברק, המתמרן דרכו בעקביות לכס ראש-הממשלה, יפעיל במשמרת שלו את צה"ל נגד ערבים אומללים, מסכנים וחסרי-מנוח ב'שטחים-כבושים'? מה, הוא שכח לרגע מה עשו שריד והשמאל לשרון ובגין בלבנון הראשונה - כיסחו להם את הצורה והטביעו במצחם אות קין של 'רוצח-המונים' נאצי...
לרבין הייתה הארה דפרסיבית כלשהי כשהגיב ואמר שהוא מכיר את הציבור הישראלי כי פגש אותו במלחמת המפרץ על הכבישים ובצמתים בבריחתו המבוהלת מת"א. ציבור שמלעיטים אותו השכם והערב שהוא אשם בכל (זה החל הרבה לפני הטחת אשמה זדונית בגולדה שסירבה להושיט יד ליוזמת שלום של סאדאת והביאה עלינו, בהפתעה, את המלחמה הנוראה) - לא תצא למלחמה על חייה אם קיימת, לכאורה, אופציה להיכנע ולהתמסר לשלום בכבוד של מנצחים. בהווייתה הציונית של המדינה חקוק מאבק טרומפלדורי על הקיום העצמאי היהודי בא"י. זה עבד יותר ממאה שנים. ואז המציא לנו הבולשביזם הישראלי את תרבות הפוסט-ציונות שמטרתה אחת: לרסק את המדינה היהודית בכל מחיר. את האריה בתל-חי מבקשים להוריד באצטלה נאורה של תרבות הזהויות (כי למה לא לביאה?). המשך יבוא!
