אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אדוני השר, השרים, משפחתי היקרה, אזרחי ישראל, אם יבקשו ממני להגדיר את שליחותי במשפט אחד, הרי שאבחר במילותיו של זאב ז'בוטינסקי: "אוהב אני את עמי ואת ארץ ישראל. זה האני מאמין שלי, זוהי מלאכת חיי, ואין לי צורך עוד בשום דבר בעולם".
אוהב אני את עמי - אני אוהב את מורשת ישראל, קודם כול. יש האומרים שהעבר מת. על כך כבר העיר ההיסטוריון ויל דוראנט: "זו טעות לחשוב שהעבר מת. אין דבר שקרה בעבר שאין לו השפעה על ההווה". העבר הוא המחיה את ההווה, הוא המעניק לו זהות ומשמעות. והזהות שלי היא קודם כל המשפחה שממנה אני מגיע. אני בנם של תנחום וגליה קלנר. אפילו שמי מעיד על הקשר שלי לעבר. אני קרוי על שם סבו של אבי, אריה לייב. אני הנכד של סבותיי וסבתותיי, על כל המטען שהם נושאים. מהצד של אבי, סבא בוריס, זיכרונו לברכה, סבתא חיה, זיכרונה לברכה, נולדו בליטא, איבדו בני משפחה בשואה, הוגלו לסיביר על-ידי השלטון הקומוניסטי - שם נולד אבי - עברו את התלאות האיומות של העם היהודי במאה העשרים ושרדו. אולם בניגוד לאבותיהם ואבות אבותיהם, זכו סבא בוריס וסבתא חיה לעלות לישראל, לחיות בה, לגדל ילדים ונכדים וגם להיקבר באדמתה.
משפחתה של אימי הגיעה לכאן מרוסיה. אימא עלתה לבד. מסבתא סילבה, ציפורה, זיכרונה לברכה, וסבא יורא, ישראל, ייבדל לחיים ארוכים, נמנעה העלייה לארץ במשך עשר שנים נוספות, שנים שבהן נאבקו רבות על שמירת זהותם היהודית בבית העבדים הסובייטי ועל הזכות לעלות לישראל. לאחר עשר שנות סירוב קשות זכו להגשים את חלומם, חלום הדורות של העם היהודי.
בשנת תש"ם, 1980, נולדתי אני בחיפה, ובה גידלו הוריי אותי ואת שני אחיי, מאור ודורון. לא מילדות אני שומר מצוו;. בחרתי בדרך הזאת. זהות איתנה לא יכולה להיבנות על "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" אלא רק על בסיס יסודות העבר, כאשר אנו משכללים ומפתחים יסודות אלה.
אני נשוי לליאת ואני אבא לאחינועם חיה, תמר גאולה, דביר שלום, יאיר דוד ושרה ציפורה. גם שמותיהם של ילדיי קושרים אותם אל הדורות הקודמים - גם שלי וגם לדורות הקודמים של ליאת אשתי, אשר הגיעו לכאן מתימן בשנותיה הראשונות של המדינה ובנו את המדינה הזאת חרף כל הקשיים. זוהי גם ההזדמנות - לא צריך לחכות לסוף הנאום - כדי להודות לאשתי ליאת ולמשפחתי על כל ההקרבה, המסירות והשותפות בדרכי הציבורית. זוהי המורשת המשפחתית שלי, אם כן, השזורה במורשת הכללית של העם הזה.
בקורות חיי אפשר למצוא את הלימודים בתיכון בית הספר הריאלי ואת שירותי הצבאי בחטיבת גולני. בטכניון למדתי מה זו מצוינות. בתואר ה-MBA באוניברסיטת חיפה למדתי לנהל. זכיתי לקחת חלק בסיפור ההצלחה הישראלי בהייטק, והכרתי שם את ההון האנושי שהפך את
ישראל לשם דבר. למעשה, עד לפני שנה וחצי הייתי בצד שמכניס כסף למדינה הזאת, ואילו היום אני במקום שבו מחלקים את הכסף הזה. אני מאמין שצריך לצמצמם למינימום, למינימום הנדרש, את הכסף שמחלקים בבית הזה. מדובר בכסף שאזרחי ישראל הרוויחו בעמל כפיהם. אני מאמין שהם ידעו מה לעשות איתו לא פחות טוב מאיתנו.
ב"חזון לאומי - המרכז למנהיגות ציונית", שאותו הקמתי יחד עם שותפי וחברי הטוב ישראל שולדינר, זכיתי לפגוש צעירים וסטודנטים ציונים, לאומיים, שורשיים, כל כך צמאים לרוח אחרת מזו ששולטת בחלקים נרחבים מדי של מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל. זכיתי להוביל סטודנטים בשבילי הארץ הטובה ובשבילי העולם האינטלקטואלי השמרני והלאומי.
אוהב אני את עמי, ולכן אני אוהב כל כך את מדינת ישראל. "ישראל היא האומה היחידה בעולם שחיה על אותה אדמה, נקראת באותו שם, מדברת באותה שפה ועובדת את אותו האל כמו לפני 3,000 שנה", קבע צ'ארלס קראוטהאמר. מהו סוד הפלא הזה של מדינת ישראל? הסוד הזה מסתכם במילה אחת שאומרת כל כך הרבה, בעיניי: אמונה. מדינת ישראל הוקמה בזכות האמונה של עשרות דורות שהאמינו שנשוב לכאן, דורות שלעגו למספידים שלהם וניצחו כל חוק של ההיסטוריה; מדינת ישראל הוקמה בזכות האמונה של החלוצים, שהפריחו כאן את השממה כנגד כל הסיכויים; מדינת ישראל הוקמה בזכות האמונה שיש תקומה גם אחרי השואה; מדינת ישראל הוקמה בזכות האמונה שאפשר לנצח אויבים רבים ועדיפים. מדינת ישראל היא-היא האמונה שתמיד תמיד אפשר לתקן. העצמות היבשות קמו לתחייה באמצעות מדינת ישראל.
אוהב אני את עמי, ולכן אני מאמין בחירות, קודם כל חרות פוליטית - החרות של העם לבחור מתוכו נציגים שינהלו את המדינה. החרות הפוליטית של אזרחי ישראל נמצאת לצערי בנסיגה ב-25 השנים האחרונות, נסיגה מתמדת. בג"ץ, תחת הסיסמה "הכול שפיט", מרשה לעצמו להתערב בשלל סוגיות שלא אמורות להגיע לפתחו כלל וכלל, סוגיות ערכיות, סוגיות פוליטיות מובהקות, סוגיות ביטחון, סוגיות שקשורות למדיניות הגירה ועוד; סוגיות שצריך להכריע בהן בבית הזה, כאן, על-ידי נבחרי הציבור, נציגי העם, לא על-ידי קבוצה הומוגנית למדי מבחינה אידיאולוגית וסוציולוגית, ללא פיקוח וללא בקרה ועם השלכות בלתי נמנעות. פגיעה בחירות הפוליטית של אזרחי ישראל מחד-גיסא ואובדן אמון במערכת המשפטית מאידך-גיסא - בשנים האחרונות זה כבר לא רק בג"ץ. יועצים משפטיים, ממלאי מקומם, פרקליטים ופקידים מתערבים במדיניות על סמך תפיסות עולם. השאלה היום היא כבר לא מי ירסן את הממשלה אלא מי ירסן את המערכת המשפטית. השבת האיזונים והבלמים בין הרשויות והשבת האמון במערכת המשפטית הם יעד לאומי. זה ייעשה דווקא באמצעות ביקורת, הפנמה ותיקון, לא על-ידי השתקה.
אוהב אני את עמי, ולכן אני מאמין בחירות כלכלית. המציאות מלמדת אותנו שחירות כלכלית ויוזמה חופשית הם המפתח לשגשוג כלכלי ולרווחה. חרות כלכלית ויוזמה חופשית הן גם המפתח לערבות הדדית ולכידות חברתית, כזאת הצומחת באופן אותנטי, מלמטה. "יא, ברעכען", הייתה הסיסמה; "כן, לשבור", קרא ז'בוטינסקי בנובמבר 1932. היום הסיסמה צריכה להיות "לשחרר" - לשחרר את הכלכלה מעול רגולציה שחונקת אותה; לשחרר את המשק מחסמים ומכסים מיותרים המעלים את יוקר המחיה; לשחרר גם את מערכת החינוך מריכוזיות מיותרת ולהגביר בה את האוטונומיה הניהולית והאחריות ההורית.
אוהב אני את עמי ואת ארץ ישראל. ארץ ישראל היא ארץ החיים של העם היהודי מאז אותה הבטחה ליהודי הראשון: "כי את כל הארץ אשר אתה רֹאה לך אתננה ולזרעך עד עולם". חזרנו הביתה, אל הבית שנגזל מאיתנו. אם יש דבר שאני מודה לקדוש ברוך הוא יום-יום הוא על כך שהוא זיכה אותי להיות תמיד תמיד בצד של אלה שרוח אחרת הייתה עימהם, גם כשזה לא היה באופנה. משחר נעוריי נאבקתי למען ארץ ישראל - מול תהליך אוסלו כנער בהפגנות בצומתי העיר חיפה כחלק מהמטה למען ארץ ישראל, כנגד עקירת גוש-קטיף כאחד מראשי התא הכתום בטכניון וכפעיל בתנועות חוץ-פרלמנטריות שונות. זכיתי להיאבק לצד אלה שעל אף כל הקשיים אמרו "טובה הארץ מאֹד מאֹד", שמול כל אתגר השיבו "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".
ביום השבעתי לכנסת העשרים-ואחת עליתי להר-הבית, המקום שבו עמדו שני בתי המקדש ושאליו התנקזו תפילות היהודים בכל הדורות, ושממנו, אני מאמין, עוד תצא התורה שתאיר את העולם כולו.
אוהב אני את עמי ואת ארץ ישראל. זה האני מאמין שלי, זוהי מלאכת חיי ואין לי עוד צורך בשום דבר בעולם. מתוך אהבה גדולה לעמי ולארצי אני מגיע, בחרדת קודש אני ניגש לשליחותי. ערב ט"ו באב - יום של אחדות, יום שבו התפייס עם ישראל עם שבט בנימין לאחר מלחמת אחים קשה ביותר, שבה כמעט נכחד לגמרי שבט בנימין - אני נושא את הדברים האלה ומקווה שניתן יהיה לדון ולהתווכח בבית הזה מתוך כבוד הדדי ולגופם של דברים, לא חלילה לגופם של אנשים. אני מאמין שעוד נתווכח כאן לא מעט. אני מאמין גם שנעשה עוד הרבה דברים ביחד. אני מאחל לכולנו שנהיה ראויים לעם היושב בציון ולכל הדורות שחלמו על ציון. תודה רבה.
