לדמותה של אורלי בר לב כעיתונאית חופשית

גל המחאה הממלא את הארץ, מרבה להשתמש ברשתות חברתיות, ובעיקר בפייסבוק. המפגינים טוענים שהתקשורת או שהיא מתעלמת מהם או שהיא מדווחת שקרים על הנעשה בהפגנות ולהוכחת דבריהם הם מציפים את הרשת בסרטוני הפגנות. חרדת הקורונה והועבדה שרבים נאלצים להישאר בבית, הופכות את השידורים החיים מההפגנות לאמצעי המאפשר לרבים אפשרות להשתתף בהפגנה בלי להיות נוכחים במקום.

התיעודים הם לפעמים מרתקים, מעין שידורי מלחמה. שוטרים רכובים על סוסים מסתובבים בין המפגינים, המוני מפגינים מנסים לפרוץ את שורות השוטרים, סילוני מים מפילים אנשים אל הכביש, שוטרים גוררים מפכינים והכול מלוןה בפרשנות של מי שמצלם את האירוע ומתאר מנקודת מבטו האישית את מה שהוא מרגיש כשהוא רואה את התמונות.

הדיווח הזה של עדי ראיה, לא עיתונאים ולא מתחזים לעיתונאים, שידר אמינות ושיכנע את הצופים שאין להפגנות הללו מנהיגות ואין יד מכוונת. איש איש וסיבותיו עמו מדוע יצא להפגין. בין המתעדים בולטת לרעה אורלי בר לב שמציגה עצמה כעיתונאית עצמאית בלתי תלויה.

כשהמשטרה החלה לנהוג באלימות והאווירה בבלפור החלה לרתוח, החלה בר לב לדווח על מקרי האלימות שהגיעו לאוזניה בסוף כל הפגנה והגישה מעיון יומן. אלה לא היו בהכרח מקרים שהיא ראתה. אלה היו ברובם מקרים שתועדו על-ידי אחרים ובר לב סיכמה אותם. יומן הפגנות שלא ברור אם נתנה קרדיט למתעדים עצמם.
אלימות היא מרכיב תקשורתי מושך צופים ורייטינג, שיש לו ערך כלכלי. שידוריה של בר לב ניצפו על-ידי יותר ויותר אנשים, וחלק מהתמונות הגיעו לחדשות.
בר לב עצמה גילתה את הפוטנציאל הכלכלי של מעין יומן ההפגנות שלה ופתחה במבצע גיוס תרומות על-מנת שתוכל להמשיך את הדיווח. היא הפכה להיות לפחות בעיני עצמה, היחצנית הלא רשמית של ההפגנות התראיינה בפנאי פלוס ויצרה לעצמה מעמד של עיתונאית מזן חדש, עיתונאית של העם המפגין.

כיון שהמקורות מהם שואבת בר לב את המידע הם סרטונים המשודרים בפייסבוק לאו-דווקא כאלה שהיא עצמה צילמה, לא כל כך ברור מה המרכיב העיתונאי הייחודי שלשמו צריך לתרום לה. הרי גם בלעדיה יהיו שידורים חופשים מההפגנות. השלב הבא במיצובה העצמי של בר לב כעיתונאית ההפגנות הוא הקמפיין שנערך בשמה לקבלת תעודת עיתונאי מלשכת העיתונות הממשלתית.

אני מכירה לא מעט עיתונאים שסירבו לנוהל הזה של קבלת תעודה מטעם לשכת העיתונות הממשלתית, על-מנת שתותר כניסתם לאירועים רשמיים. בדרך כלל עיתונאים שרצו להשתתף במסיבות עיתונאים רשמיות, לא סורבו גם כשלא הייתה בידם תעודת לע"ם וכשסורבו לא ראו בכך אסון. למסיבות עיתונאים של השלטון יש ערך יחצני - לא ערך עיתונאי. המידע שמגיע משם הוא מידע מסונן, מסוגנן, נוגד עיתונות חופשית. עיתונאי חופשי באמת לא צריך רישוי ממשלתי. הגדרתו המקצועית נקבעת על-ידי היכולת שלו להביא מידע שהשלטון אינו רוצה לפרסם, להוכיח את אמיתותו גם כשהשלטון מכחיש.

"כל הממשלות משקרות" אמר איזידור פיינשטיין סטון גדול העיתונאים החוקרים, העיתונאי הנערץ ביותר באמריקה של סוף המאה העשרים. שהי בו-זמנית גם השנוט והמותקף ביותר. עיתונאי חייב להיות חופשי בדרכו להשגת האמת והיעדר תעודה לא אמור לעצור בעדו מלעשות זאת.

תומכיה של בר לב מסבירים שהיא זקוקה לתעודת לע"מ כדי שתוכל למלא את תפקידה ככלב שמירה של דמוקרטיה. זה מגוחך. אין שום תעודה שמכשירה עיתונאי להיות כלב שמירה של הדמוקרטיה. לא בלע"ם ולא בשום בית ספר לעיתונאות.