קמא ובר קמצא

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם שֶׁהָיָה אוֹהֲבוֹ קַמְצָא וְשׂוֹנְאוֹ - בַּר קַמְצָא. עָשָׂה סְעֻדָּה. אָמַר לְשַׁמָּשׁוֹ: לֵךְ וְהָבֵא לִי קַמְצָא. הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ אֶת בַּר קַמְצָא. בָּא וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב. אָמַר לוֹ: הֲרֵי שׂוֹנֵא אַתָּה לִי, וּמָה לְךָ כָּאן? עֲמֹד וָצֵא! אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וּבָאתִי - הַנִּיחֵנִי, וְאֶתֵּן לְךָ דְּמֵי כָּל מָה שֶׁאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה. אָמַר לוֹ: לֹא. - אֶתֵּן לְךָ דְּמֵי חֲצִי סְעֻדָּתְךָ... אמר לו - לא! ֶתֵּן לְךָ דְּמֵי כָּל סְעֻדָּתְךָ אמר לו - לא! תְּפָסוֹ בְּיָדוֹ, הֶעֱמִידוֹ וְהוֹצִיאוֹ. אָמַר בַּר קַמְצָא: הוֹאִיל וְיָשְׁבוּ חֲכָמִים וְלֹא מִחוּ בּוֹ - מִכְּלָל שֶׁנּוֹחַ לָהֶם - אֵלֵךְ וְאַלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

אף אם נכון הנאמר כי "ההיסטוריה חוזרת על עצמה" אין הכוונה שהיא שבה ומשכפלת את עצמה, אלא שעלינו כבני אדם ללמוד ולהבטיח ככל שניתן לא לחזור על אותם טעויות ושגיאות שאבותינו, או דורות קודמים כשלו בהם והמיטו על עצמם אסון.

הסיפור הטראגי הזה של חורבן הממלכה, ובית במקדש, בא להמחיש לנו את אחריותו של הפרט לגורל הקולקטיב. השנאה תיתכן להיות טבועה באופיו של כל אדם, מטבעו של השנוא לחפש הגנה ולבקש רחמים על נפשו. אין בידי השונא ובוודאי לא בידי השנוא הלכודים בתוך עצמם, לראות נכוחה את המציאות ולהביא לידי שינויה מתוך עצמם. ייתכן שאף יגבירו ביניהם את הניכור והריחוק עד מוות ממש. כל בר-ברב יודע ומבין שאנו נמצאים באותה מציאות היסטורית, של קמצא, בר קמצא וחבורת הסועדים והחוגגים שנכחו שם.

ביבי וחבורתו שונאים ומתנכלים לנו כפרטים, כחברה ועם, בכל שעה ובכל יום הם קמים עלינו ודורשים: "עימדו וצייתו", הניחו לנו להוביל אתכם בדרכנו לחוף מבטחים, ואם אינכם רואים זאת זה מפאת היותכם סומים וכסילים. שותפות הגורל יסודה בערנות ובאכפתיות של כולנו כפרט וככלל, לבחון ולדון כל תופעה, מעשה או מחדל של המנהיגים אותנו, אין ולא תהיה כל דרך לטעון: לא ראינו, לא שמענו, ומה בכלל יש ביכולתי כפרט או כציבור להשפיע ולעשות.

לכן מוטל על כל אחד מאיתנו כבודד וכחברה לפעול, למחות ולהפגין, כדי למנוע הישנות ההיסטוריה (של קמצא ו..) וחורבן הבית. אף אם האחריות לגורל המדינה מוטלת על כל אחד ואחד, כמאמר התלמודי/יהודי "שלעולם יראה עצמו אדם חציו זכאי וחציו חייב ובידו לדון את כל העולם לכף חובה או זכות", הרי שעיקר האחריות במשטר דמוקרטי מוטלת על "נבחריו", הם הם אשר ביקשו וקיבלו את מנדט העם והתחייבו, לייצגו נאמנה, להגן על זכויותיו ולהבטיח את קיומו בכבוד.

המציאות שבה ביבי וחבורתו עושים ככל העולה על רוחם, וכל שאר הנבחרים דוממים, מצייתים ומעמידים פנים, היא השכפול המלא של מקרה קמצא ובר קמצא. בלתי הגיוני ובלתי סביר שלא נמצא האומץ בידי איש, או חבורה מבין השרים וחברי הכנסת שקמו עד היום, והקימו כל זעקה והכריזו לא ניתן "ידינו לא תהיה במעל". לא סביר שמדינה שלמה נקלעה למציאות שבה איש אחד וצוות מצומצם ("הרביעייה" או "החמישייה"), יעשו ככל העולה על רוחן כמאמר "אחריי המבול", וכל הנבחרים הסובבים אותם עומדים וצופים מהצד.

כל שנותר לנו זה לדרוש מהם לגלות אחריות ואומץ לב, ואם לא יעשו כן נישא תפילה שמזימתם לא תצלח וביום פקודה נבוא עם כולם חשבון, עם הפועלים ועם הדוממים, עד שנשליכם לפח האשפה של ההיסטוריה.