"ראיתי את אבא נלחם נגד עוולות. הוא ביקש שאעזור לו"

בזכות ידענותו הרבה היה אביה בעל נוכחות בולטת בקהילתם. "הוא היה בר-סמכא בבית הכנסת וגם שימש כתובת לכל מי שהייתה לו איזו צרה או בעיה; זאת ללא בקשת כל תמורה.

"אני זוכרת שבערבים היו מגיעים אל ביתנו אנשים רבים שביקשו את עזרתו: אחד קיבל חיוב יתר בארנונה; השני קיבל קנס שלטענתו לא היה מוצדק; השלישי לא קיבלו את בתו לבית הספר והרביעי רצו לזרוק את בנו מבית הספר. כולם תינו את צרותיהם בפני אבי והוא ניסח מכתבים וידע גם אל מי למען אותם. ואם התשובה שהגיעה מהרשויות לא הניחה את דעתם של אבא שלי ושל מי שהוא ייצג, הוא פנה שוב עם ערעורים וטענות נוספות".

בשלב מסוים החליט האב להפעיל את בתו, ניצנה, שתסייע לו בכתיבה. ספק משום שעינו האחת גרמה לו לעייפות וספק משום שחשב בדרך זו להטמיע בה הרגלים של מעורבות חברתית ולקיחת אחריות. כך או כך, רחמים דרשן הורה באותה עת לניצנה לקחת בלוק נייר והחל להכתיב לה את נוסח המכתבים, אותם ישלח לרשויות השונות, בשם אלה שפקדו את ביתו.

"קיבלתי עוד דבר מהוריי", היא אומרת, "לא לוותר. לא להיכנע למכשולים יהיו קשים ככל שיהיו". דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בהחלטה של אביה להתמודד פעם נוספת בחידון התנ"ך למבוגרים עשרות שנים אחרי שזכה, כאמור, בתואר סגן חתן התנ"ך העולמי. ואיך זה משמש כדוגמה לנחישות שלא לוותר ולא להיכנע? רק מהסיבה הבאה: באותה עת כבר איבד את ראייתו גם בעין היחידה בה ראה כל ימי חייו. הוא אומנם לא זכה באותה תחרות באחד המקומות הראשונים, אבל ללא ספק צרב בתודעת ילדיו את ההכרה שלא להיכנע ולא לוותר לעצמך, גם כשלכאורה מותר לך.

כשנפטר רחמים דרשן לפני קרוב לשנתיים, הקדיש לו המקומון הפתח תקוואי 'מלאבס' ידיעה, שהכותרת שלה תיארה אותו: "מהבולטים בקהילת עולי אירן בפתח תקוה".

"ולמרות כל מה שראיתי אצל אבא שלי ז"ל, מי שהייתה אצלנו אשת הברזל הייתה ללא ספק אימא שלי. החיים חישלו אותה. היא גדלה במציאות חיים קשה: במשפחה ששלושה מבין ששת אחיה נפטרו או נעלמו בילדותם".

מעדותה של דרשן-לייטנר עולה שתופעת חטיפת ילדי תימן לא דילגה על העדה הפרסית, או לפחות לא דילגה על משפחתה של אמהּ. "יום אחד אחותה הקטנה של אמי הייתה חולה. סבא וסבתא שלי לקחו אותה לבית החולים 'השרון' בפתח תקוה. למחרת, כשהגיעו לבקר אותה, נמסר להם שהבת שלהם מתה. גופה לקבורה הם לא קיבלו וגם לא נמסר להם מעולם מקום קבורתה. האדמה בלעה אותה. בדיוק כמו מה שקרה למשפחות תימניות רבות".

דרשן -לייטנר כיהנה כיו"ר מועצת התלמידים הן בבית הספר היסודי 'נר עציון' והן באולפנית 'ישורון' בפ"ת, בעת לימודיה בתיכון.

"אין ספק שאת הסטאז' במלחמה שלי בגופים ממסדיים עשיתי כנערה בתפקידי כיו"ר מועצת התלמידים. אירוע שנחרת בזכרוני היטב היה כשגרמתי למורה לעזוב את התיכון, בעקבות המרדה של בנות שעשיתי נגדה לאורך זמן..."

מתברר שאת גם יודעת להיות מכשֵייפע, הערתי לה בסחבקיות מעושה. "אולי קצת במקרה הזה", ענתה, "אבל הייתה לזה באותה עת סיבה טובה..."

את השירות הלאומי שלה עשתה במגן-דוד-אדום. לא בלי סיבה. "אבא שלי לחץ עליי מאוד שאלמד רפואה. הצלת חיים הייתה בשבילו הביטוי העליון ביותר של עזרה לזולת. אבל כששירתי במד"א ונחשפתי למשמרות העבודה האין-סופיות של הרופאים, שאלתי את עצמי איך אפשר להיות רעיה ואֵם וגם רופאה. אם הייתי יודעת אזה מסלול חיים אינטנסיבי יהיה לי בהמשך הדרך, לא בטוח שהייתי לומדת את מה שהחלטתי ללמוד במקום זה..."

בתום השירות הלאומי פנתה ללימודי משפטים בבר-אילן ובהמשך לתואר שני במנהל עסקים. בבר-אילן נחשפה לשני דברים משמעותיים להמשך חייה. שם הכירה את אביאל, שהגיע מארה"ב עם תואר במשפטים כדי לרכוש תואר שני בתחום זה. השניים התחתנו והקימו את ביתם בהתנחלות חשמונאים, הנמצאת ליד מודיעין עילית. למה דווקא בחשמונאים? "חיפשנו קהילה אנגלו-סקסית. רעננה הייתה יקרה מדי וירושלים קרה מדי, אז מצאנו משהו באמצע הדרך".

בביתם צמוד הקרקע - ובו ריהוט ופריטים בסגנון מזרחי, מלבד אח ההסקה הענק הנמצא במרכז הסלון ושמוזן מגזעי עץ מבוקעים - הם מגדלים את ששת ילדיהם (הכוללים גם שלישייה - שתי בנות ובן). בכור ילדיה בן 21 והקטנה בת 12.

בשנת 2011 בחר העיתון 'גלובס' בניצנה דרשן-לייטנר לרשימת 50 הנשים המשפיעות בישראל וב-2014 בחר בה ה'ג'רוזלם פוסט' לרשימת 50 היהודים המשפיעים ביותר בעולם. הזרעים לזכיות אלה נזרעו אף הם, עת למדה בפקולטה למשפטים. שם נחשפה לעזרה שהסטודנטים למשפטים נותנים לאנשים מהקהילה חינם-אין-כסף. פרו-בונו, בשפתם המקצועית. במסגרת פעילות זו, היא חברה לקבוצת סטודנטים שעתרה לבג"ץ שיאסור על ממשלת ישראל להכניס לארץ, בעקבות הסכמי אוסלו, את המחבל אבו עבאס, שהיה אחראי ב-1985 על חטיפת האונייה האיטלקית אָקילֶה לָאוּרוֹ ורציחתו של אחד הנוסעים, היהודי האמריקני ליאון קלינגהופר.

שופטי העליון ביניש וחשין דחו אומנם את העתירה, אבל זו הייתה תחילת הפלגתה של דרשן-לייטנר על האונייה המשפטית 'שורת הדין'; עמותה אותה ייסדה בשנת 2002.

'שורת הדין' הוא ארגון ששם לו למטרה להיאבק מאבקים כלכליים באמצעות עתירות משפטיות, בארץ ובעולם, נגד גופי טרור ומדינות המממנות טרור וכן נגד גופים הקוראים לדה-לגיטימציה של הלאום היהודי והמדינה היהודית ולחרם אקדמי וכלכלי נגדה.

ב-2011 דלף מברק דיפלומטי אמריקני העוסק בפעילות הארגון. על-פי המברק נעזר הארגון בראיות שמספקת לו ממשלת ישראל, ובשנים הראשונות אף קיבל מן הממשלה הנחיות באלו מקרים לטפל. במברק מוזכרים בשמם עובדים של המועצה לביטחון לאומי ושל המוסד כאנשי קשר של דרשן-לייטנר למטרות אלה.
"כן", מודה בשיחתנו דרשן-לייטנר בטון חרישי-משהו, "אנחנו אכן נעזרים ומשתפים פעולה עם גופים שונים של מדינת ישראל במאבקים שלנו. זה התחיל כשמאיר דגן, ראש המוסד בתקופה בה ייסדתי את 'שורת הדין', הבין שהדרך שלנו יכולה לסייע למוסד במלחמה בטרור, בזכות הוצאת החמצן הכלכלי שמזין את פעילות הטרור".

לאחר שבתי המשפט פוסקים לטובת נפגעי הטרור סכומי כסף משמעותיים, האתגר המרכזי הוא כיצד לגבות את אותם סכומים. על כך היא עונה: "לאירן שמזינה בכסף את ארגוני הטרור ישנם נכסים בארה"ב ובמערב בכלל. זה לוקח זמן, אבל בסוף אנחנו מצליחים לשים את ידינו על נכסים אלה".

ובעימותים המשפטיים הללו האירנים לא שולחים עורכי דין שיילחמו מולך, אני מתעניין. "בדרך כלל הם מגיעים לבתי המשפט רק בשלב שאני תובעת לממש נכסים שלהם".

"תראה", היא משתפת, "אם תקרא בעיתון שמיכלית נפט אירנית עלתה על מיצרי גיברלטר ועכשיו יש מו"מ בין בריטניה לאירן לשחרר את האונייה, אתה תעבור לקרוא את הידיעה הבאה ואני אראה בזה הזדמנות לשים ידי על רכוש אירני שיש לי פסקי דין נגדה".

לדברי דרשן-לייטנר עד כה נפסקו בתביעות שהגיש ארגון 'שורת הדין', בשם משפחות נפגעות הטרור, כשני מיליארד דולר. מתוכם מומשו כ-400 מיליון דולר.
את לא חוששת, אני שואל. "ממה יש לחשוש?" היא עונה. לא ראית את הסדרה 'טהרן', אני תמה. אולי מה שיש שם בתסריט יכול להתקיים במציאות? אולי הם יכולים לרדוף גם מחוץ לגבולות אירן אחרי מי שעומד בדרכם ואחרי בני משפחתו?
דרשן-לייטנר נעה קצת בחוסר נוחות למשמע שאלות אלה, אך מיד עונה בטון תקיף: "א' - לא ראיתי עדיין את הסדרה 'טהרן', אבל בתוכנית העבודה שלי לראות אותה. ב' - אני לא היחידה שעושה את הפעילות הזו. כארגון כן, אבל יש עוד עורכי דין שמייצגים נפגעי טרור. למרות זאת, באמת יש עורכי דין שחוששים לשתף איתנו פעולה ("הביטוח שלי לא מכסה"; "אשתי לא מרשה"). ו-ג' - אני לא חוששת. מישהו צריך לעשות את העבודה הזו ואני עושה את זה כבר כמעט 20 שנה".

את האומץ הזה ראית אצל הורייך? אני מתעניין. "לא, ההורים שלי פחדנים", היא צוחקת, ומיד מתחרטת ומתנסחת מחדש: "סליחה, אבא שלי היה יותר חששן, אימא שלי יותר קשוחה".

איך ההורים שלך הגיבו כשהתחלת לעבוד בתחום הזה, אני שואל את שאלתי האחרונה. "אבא שלי שאל אם זה לא מסוכן, אבל למרות הכל, הוא מאוד היה גאה בי. לקחתי את המלחמה שלו בשכונת עמישב למען אנשים שנעשו להם עוולות אל מחוזות אחרים - משמעותיים, בינלאומיים, אבל מצד שני הם חששו שאני טוחנת מים. מבזבזת את זמני. שאין סיכוי שאצליח להוציא כספים עבור נפגעי הטרור ממדינות תומכות טרור. לשמחתי, גם החשש הזה התבדה".