חסרי הבית נודדים מערבה

אורח ללילה

זה התחיל בדין ודברים שנמשך והטונים עלו, כך שהשכנים החלו לצאת למרפסות ולהציץ מהחלונות לראות מה קורה. היה עדין אור יום מלא, שכן הימים ימי קיץ ארוכים. עמד לו אדם בדשא באמצע השדרה ופשוט צעק על מישהו בלתי נראה. הוא היה משולהב, וכך ניהל דין ודברים שנמשך ונמשך.

עם השקיעה ואחריה, הכל השתנה. הוא היה מרוגז מאד, ייתכן בגלל שעמיתו ענה לו, וידו הייתה על העליונה. הוא החל לזרוק את כל מה שסביבו - עגלת קניות, סמרטוטים ואוסף של אוצרות. אני שמעתי את הדברים מתנפצים על הכביש, וכשהקצב לא הואט, התקשרתי למשטרה. "אדוני, האם ראית אותו זורק משהו", שאלה אותי המרכזנית. "אם לא, לא נוכל להענות לפניתך". קרי, צא, הסתכל, ותתקשר בחזרה. טוב שבשעת ערב זו ובתקופת המגיפה יש הרבה פחות תנועה, והמכוניות הבודדות שעברו זיהו עצמים על הכביש, האטו וניסו לעקוף.

איני בטוח אם הוא איבד את כוחותיו או את מרצו, ואולי פשוט נגמרו לו דברים לזרוק. קרוב לודאי שמרוב התרגשות ועייפות הוא נרדם. עד חמש בבוקר. אז התחיל הדו-שיח מחדש, אך עתה בפחות התלהבות מהערב הקודם. למזלנו, הוא נעלם לאחר כמה שעות. האזור נראה כמו אחרי סופה חזקה, כשאשפה זרוקה לכל עבר.

לא נעים כשדבר כזה קורה, אך הסבירות היא שנתקל בכך יותר ויותר. חסרי הבית נודדים להם מערבה, והשכונות מלאות בהם. לרובם יש אוהלים ועגלות מלאות מטלטלים. חלקם מסוכנים, אחרים פשוט מסכנים. כך מתפשטת לה מגיפת חסרי הבית, בעוד ראש העיר לוס אנג׳לס מוציא מאות מיליוני דולרים מדי שנה להלחם (לפתור?) את הבעיה. ככל שנזרק ומבוזבז יותר כסף, כך מספר חסרי הבית הולך וגדל. חוסר יעילות משווע. העיקר שהיח"צנות עובדת במלוא הקצב. בינתיים, כואב הלב.

מהמסך למציאות

אני הייתי בסגר הרבה לפני כולם, ולמשך שבועות ארוכים לא יצאתי מחדרי. הנגיף כנראה היה פה לא ממרץ השנה כי אם מסוף שנה שעברה, רק שלא ידענו על בואו באופן רשמי. רבים כנראה נדבקו אך לא חלו בכלל, או שלא היו חולים קשים, וכיון שלא ידענו, לא נבהלנו. ניחא, עד שלא אבדק אם יש לי נוגדנים (אם אכן הם נשארים בגוף האדם לאורך זמן, גם זאת אנחנו לא בדיוק יודעים עדין), מי יודע אם כבר חליתי בקו-ויד-19 או "סתם" בנגיף אחר!

מסגר לסגר, כשכולם הסתגרו, נאלצתי גם אני להמשיך את הסגר הפרטי שלי שעתה הפך לכללי. יצא שראיתי המון טלוויזיה, וסדרה אחת בעיקר: יחידת הקורבנות המיוחדים, יחידת עלית במשטרת ניו-יורק הפועלת עם קורבנות של פשעי מין. ראיתי שנה אחר שנה של הסדרה, לעיתים יותר מפעם אחת, פרק אחרי פרק ברציפות. מסתבר שלא השתעממתי.

בחיים, מעבר למסך הטלוויזיה, יצא לי להיות חלק מארגון המגיש עזרה ראשונה נפשית בשיתוף פעולה עם כוחות ההצלה המקומיים כל אימת שמתקיים פשע מחריד או תאונה נוראה, כך שהממשק בין התוכנית לבין המציאות לא היה לי זר.

אך בארץ הסדרה עברה ישירות לחיי היום יום, עת קבוצה של נערים ובחורים (או בחורים וגברים) "ממשפחות טובות, משפחות מוכרות" אנסו זה אחר זה נערה בת 16 שהייתה שיכורה כלוט. מסתבר שהיא "רצתה את זה" (ואולי אפילו התלבשה באופן פרובוקטיבי והתחננה, ממש התחננה, שהם יתיצבו בטור ויבצעו את זממם). גם נאמר ש"לא למדנו שבחורה שיכורה פרושו שאסור לקיים יחסי מין". המורים ומערכת החינוך אשמים. או אולי ההורים שלא לימדו שיחסי מין לא מקיימים עם בר מינן או עם מישהו שלא מסוגל להגיב כלל. לא אלאה אתכם ואותי בשלל התרוצים המכאיבים, המטורפים והמעליבים כל בר דעת עם מנת משכל בסיסית. ניסיתי לעשות זאת בתוכנית הרדיו, אך המפיק פסל את כל הקטע. קהל היעד לא היה מקבל זאת יפה (קהל המאזינים הוא דתי-מאמין-אדוק). "דבר כזה בלתי אפשרי בעליל בארץ התנ"ך. זה פשוט כל כך יוצא דופן ובלתי ייתכן, שזו תהיה טעות לדון בכך", טען בלהט המפיק.

טוב שהדבר גרם למדינה להעצר ולעשות חושבים. אך באמת, האם זה יגרום לשינוי? כשחזרו "החברה" מקפריסין לאחר אורגיה קבוצתית עם בחורה מאנגליה, הם התקבלו כגיבורים. "שבו בנים לגבולם" והשמפניה זרמה, אפילו ספר תורה הביאו לכבודם. היכן הבושה? מעצורים כלשהם? לאן הגענו, שזו התרבות הרווחת?

עולם הולך ונעלם

פיל בלייזר הלך לעולמו. תשאלו מי היה ולמה צריך הדבר לעניין אותנו. פיל היה מראשי הקהילה היהודית בלוס אנג׳לס. פעיל יהודי שלפני יובל שנים היה בעל תוכנית רדיו, אחר כך תוכנית טלוויזיה ועיתון, כתב והוציא לאור ספר על ההיסטוריה של היהודים בלוס אנג׳לס (מאז הקמתה ב-1850, ובעיקר דרך תעשיית הבידור מהעשור השני של המאה הקודמת, דרך אולפני הסרטים וכו׳), ובעשור האחרון הוא הקים את JLTV - ערוץ בכבלים של "חיים יהודים". הערוץ נתן פלטפורמה לארגונים ואנשים רבים, שכן היה צריך למלא אותו בתוכן 24/7.

אני זוכר פגישה במשרדו עם שמעון ארם, שהקים את ארגון הנקסוס הישראלי נוצרי והיה הנחשון במיסוד הקשר עם הנוצרים לתמיכה בישראל - וסי פרומקין - שקידם את מאבק "שחרר את עמי" מכבלי הסובייטים. פיל מיד נרתם למשימה ואף אמר שהוא מוכן להוסיף חלק פנימי לעיתונו, ללא כל עלות לנו. כל מה שנעשה לקידום מדינת ישראל ו/או העם היהודי היה אצלו קדוש. הוא אפילו לא העלה את שאלת העלות. במקום זה הוא שאל: האם תזדקקו לשמונה או 16 עמודים?

כמה שנים אחר כך הוזמנתי לאירוע טרום השקה של ערוץ הטלוויזיה בכבלים. האירוע היה אצל דפנה ודיק זיימן בבית, והמוזמנים תורמים גדולים. כל אחד קיבל את ספרו של פיל במתנה. הרעיון נראה מעניין, אך בשביל מה צריך ערוץ ליהודים, שאלו מרבית המוזמנים. כמו כל רעיון אחר שפיל העלה והחליט ליישם, כך גם כאן. דבר לא עמד בדרכו. לפני שלוש שנים הזמנו אותו לחגיגות "ירושלים של זהב" לציון 50 שנה לאיחוד ירושלים, אך בשל מצבו הבריאותי נבצר ממנו לבוא. השנה הוא הלך לעולמו. אולי הנגיף עזר, אולי המחלה, אך תמה תקופה.

חזרה ארצה

הרבה דברים משתנים. דורות הולכים ונעלמים, והקשר לארץ וליהדות הופך רופף יותר ויותר. כרגע המצב עדין סביל, אך אם יהיה שינוי בבחירות לנשיאות ארה"ב, וככל שהמצב יהפוך להיות קשה יותר (ללא חיסון או תרופה, ללא עבודה, ללא עזרה ממשלתית ועם איום מתמיד של בעלי הבתים לזרוק את השוכרים לרחוב), אנשים יחפשו שעיר לעזאזל.

אותו שעיר לעזאזל הוא אנחנו, היהודים והישראלים, וככל שנוח היה לנו, ככל שהתבוללנו מדור לדור, וככל שבארץ לא נעים בשל תרבות אלימות פיזית ומילולית שפשתה בכל פינה, לא תהיה ברירה. ליהודים יש רק בית אחד בעולם, ואותו בית הוא בין הירדן לים, ושם כמעט עשרה מיליוני אנשים. כמה שאולי קשה או לא נעים, טוב או נעים במיוחד, זו המדינה היחידה שלנו והבית האמיתי. על מדינת ישראל להתכונן לגלי עליה, שכן אלו בוא יבואו בזמן הכי לא צפוי והכי לא נוח, ממש כדרך הטבע.