אחת התופעות הבולטות במאבק הפוליטי המלווה באחרונה את חיינו הציבוריים הוא שימוש באמת "פְרָבְדָאידית". אמת מומצאת שאין לה ולא כלום עם המציאות. אמת מכופפת, שבורה, נילושה כפלסטלינה, מעוצבת לפי רצון המשתמש בה... ולפי צרכיו ועמדותיו הפוליטיות.

כיפוף האמת לפי הצרכים המשתנים של השימוש הפוליטי בה, רווח במקומותינו. כבר לפני מאה שנה הוא נסתייע בטרמינולוגיה מיוחדת ורבת עוצמה. השמאל היה דמוקרטי, הימין היה פאשיסטי. לאחר קום המדינה הגדילה לעשות שימוש במכשיר רב עוצמה זה, גם האקדמיה, שלקתה בו בגדול. כאן אולי נוצר השבר המהותי הראשון והעמוק ביותר בה. מרגע שגויסה טרמינולוגיה שקרית למאבק של השמאל בימין, אוטומטית כמעט הסתמן ניצחון של מחנה זה על אויבו, מהצד הימני של המפה הפוליטית.

פרופ' זאב שטרנהל נפנף במושג זה במשך שנות דור ואף לא נמנע מלעשות בו שימוש בהופעותיו בחו"ל. הוא היה זה שיצר עדר תוהים ומבולבלים, אם אכן הדמוקרטיה הישראלית, תוכה כברה. פרופ שטרנהל דיבר על פולחן המוות ששטף את ישראל (אחרי צוק איתן - מ.ל.), טען כי הדמוקרטיה הישראלית בסכנת התמוטטות, גינה את "קיצוני הליכוד" ועיקר חמתו יצאה על הכיבוש. את הדברים האלה הוא צרח מעל כל גבעה רמה ומתחת לכל עץ רענן... למעשה האיש היה חלוץ אשר הבין את היכולת הגנוזה בתהליך של הינדוס התודעה הלאומית, וכל המשקר - מצליח!

אינני יודע מה בדיוק אמר פרופ' שטרנהל לעצמו, בהביטו בראי בימיו האחרונים, אבל אירועי השנה האחרונה מוכיחים עד כמה הדמוקרטיה בישראל איתנה ומוצקה. השימוש במונח פאשיזם דועך כשלעצמו מחוץ לאותם חוגי שמאל הזויים הממשיכים לנפנף בו ובטיעון הקלוש על דיקטטורה בישראל...

הינדוס התודעה הציבורית

אלא שעכשיו הזמן לבדוק אם אכן אין אנו נופלים לסוג אחר של דיקטטורה, כזה העלול להוביל בהמשך הדרך לדיקטטורה, הפעם אמיתית, כזו שלה שיניים חדות, כמערכת המשפט. כך לדוגמה ידיעות ודעות מהצד הימני של המפה הפוליטית אינן זוכות לבולטות ולנפח ראוי של תוכנן ולמעשה מקופחות באופן חמור, אלא שהמקופח כאן הוא הציבור. הזכרתי כאן את האירוע החשוב של ביקור נרנדרה מודי, ראש ממשלת הודו שזכה בעיתונים העויינים לנתניהו לאיזכור פינתי עלוב.

השמאל פועל כמי שנלחם על חייו ובמסגרת זו הכל מותר. בכוחות העומדים עדיין לרשותו הוא משליט או מנסה להשליט את אותה דיקטטורה פְרָבְדָאידית, קרי קולקטיביות רעיונית נוקשה. את הדוגמה לכך ראינו במאבק שניטש סביב חוק ישראל היום כאשר מוזס לא נרתע אף מגיוס שרים וחברי כנסת לקבורתו/חיסולו של ישראל היום. הינדוס התודעה יהיה קל הרבה יותר ללא נוכחותו של ישראל היום בימי ששי בתחנות החלוקה.

ההפגנות בבלפור אף הן מהלך דומה להינדוס התודעה הציבורית. בעקרון, כאשר החלטה מסוימת של ממשלה איננה מבוססת על שוויון מוחלט בין כל מגזרי האוכלוסייה, היא נדונה לכישלון בשל טענות על אפליה וקיפוח בין קבוצות שונות באוכלוסייה. אף ממשלה במדינה דמוקרטית איננה יכולה לעמוד מול טענות כאלה. לכן ההפגנה בבלפור הרסנית כל כך ופוגעת באופן אנוש בשלום הציבור. אי-אפשר לאחוז את המקל בשני קצותיו. לנהוג בבלפור כאילו אין קורונה ולנהוג בקורונה באופן הגובל בהתאכזרות כלפי מיעוטים (סגר בישובים אדומים), כאילו אין בלפור. עכשיו עם גילוי פרטים על שיעורי ההדבקה בבלפור (מי הדביק 138 שוטרים? רוח הקודש?), הופך המופע שם, לאסון מתגלגל ולפגיעה חמורה בציבור.

אירוע דומה הוא עניין משלוח כתבים לוושינגטון. המנעות משליחת כתבים לטכס החתימה על ההסכם עם האמירויות הוא מעשה נבזי. אין לכך הגדרה אחרת. אבל הוא במסגרת הפעולה להינדוס התודעה הלאומית. מזה זמן רב נטענת הטענה שהאוחזים במדיה, גם אוחזים בעמדות פוליטיות ברורות במאבק הניטש היום בין רה"מ לבין קבוצות אלימות בשמאל. עכשיו קמה והייתה לנגד עינינו בפועל ממש ההוכחה הברורה לכך.

רדיפת צדק

הם מודיעים לכולנו כאומרים: "לא מעניין אותנו הגשת מידע לציבור שזה תפקידנו המרכזי, אנחנו שואפים ומייחלים, כמו השמאל, להפלת נתניהו, ונפעל להשיג זאת בכל האמצעים העומדים לרשותנו, כולל השתקה חלקית או מלאה של פעילות רה"מ במסגרת תפקידו". נקיטת עמדה כזו היא מעשה שאין שני לו בחומרתו כאשר מדובר במדיה המסתייעת בכספי ציבור לצורך קיומה הבסיסי. אין מי שיקרא אותם לסדר והגורמים הקיימים, דוגמת מועצת העיתונות, מנוהלים על-ידי אנשים החושבים כמותם. משם לא תבוא הישועה לדמוקרטיה הישראלית.

לעניין זה מעניין להוסיף לשורות אלו ראיון שהעניקה פרופ רות גביזון לארי שביט (הארץ) לפני כעשור (12.11.99). במענה לשאלה על מגמות שהסתמנו כבר אז בתהליך השיפוט בישראל ושיעבודו למהלכים פוליטיים: 'האם את חוששת שיש כאן דפוס של רדיפת צדק סלקטיווית? אמרה כבר אז המרואוינת' כהאי לישנא: "אני חושבת שבחלקים גדולים של הציבור יש היום תחושה כזאת. התחושה איננה שחוקרים או תובעים אנשים על לא עוול בכפם, אלא התחושה היא שחוקרים או תובעים אנשים מסוימים שאכן עשו דברים בעייתיים, אבל במקביל לא חוקרים ולא תובעים אנשים אחרים, שבחלקם עשו דברים לא פחות חמורים".

חוסר הנחת שש"ס קיבלה 17 מנדטים בבחירות האחרונות לא נובע מהתחושה שדרעי לא כשל כלל. חוסר הנחת נובע מהתחושה שלצד הקצאת המשאבים לפרשות דרעי עומדת סלחנות שקשה להסביר אותה כלפי מידע שלכאורה מפליל אנשים בעמדות לא פחות חשובות במעשים לא פחות חמורים ואולי יותר. וזו תחושה קשה. זה גם מה שיוצר תחושה לא נוחה סביב חקירת נתניהו. הסיפור שמתגלה שם הוא לא סיפור נעים. הוא לא סימפטי ולא אסתטי, אבל הבעיה שמטרידה חלק גדול מהציבור איננה שנתניהו נקי.

מה שמטריד הוא התחושה שיש במערכת אלמנט של רדיפה. המערכת אומנם מכחישה אבל ההכחשה כבר לא משכנעת כי ההצטברות של המקרים היא כבר קשה מדי. היא מעוררת חשד". "ולכן, דווקא כדי להגן על מערכת המשפט ועל שלטון החוק אי-אפשר להמשיך לומר את מה שכל הזמן אומרים לנו: שהכל בסדר, ושהעבודה נעשית באופן ענייני ומקצועי. התשובה הזו כבר לא מספיקה. יותר מדי אנשים חושבים שהיא פשוט לא נכונה (ההדגשה שלי, מ.ל.). כאשר אתה מאמין שיש בחבית תפוח רקוב אחד או שניים אתה רגוע. אתה מאמין שאפשר להוציא אותם מהחבית והכל יהיה בסדר. אבל כאשר מתקבל הרושם שהתפוחים הקרובים הפכו לחלק מהמערכת, שאפילו ראשי המערכת כבר לא רואים אותם, אז התחושה היא שהמערכת פגומה באופן עמוק, מן השורש, ולא ברור אם יש לה הכוח הארכימדי לתקן את עצמה".

אמירה ברורה זו, אמורה להיות נר לרגלי העוסקים בהליכים משפטיים שונים ובין היתר בהכנת משפטי נתניהו היא אמורה להיות לטוטפות בין עיני שופטיו. עתיד מדינת ישראל מונח על דוכנם. חומר למחשבה ערב ראש השנה תשפ"א. איחולי לכל בית ישראל ולקוראי זמן מבשרת כי נזכה כולנו לשנה טובה ומבורכת, שנה בה יכלו קללות קודמותיה וירבו ברכותיה!