כלכלה מוניטרית על קצה המזלג

בהמשך לביקורת שלי על הכתבה של חנן שטיינהרט ב"גלובס", שמספק תשובות שגויות לשאלות הקוראים. חנן, יש לציין, הגיב ברוח טובה לפוסט שלי, וביקש הסברים, אז בבקשה: נתחיל עם צמיחה כלכלית ומחירים:

אם כמות הכסף בכלכלה קבועה, והתוצר עולה, נניח כתוצאה מצמיחה כלכלית. כלומר, גידול בתוצר לנפש, אז על-פי התיאוריה הבסיסית ביותר של "כמות הכסף" מחירים ירדו באופן פרופורציונלי, כך ש"היתרות הראליות" יישארו ללא שינוי. יתרות ריאליות זה הערך של הכסף במוצרים. אם לדוגמה אני מחזיק בארנק 50 שקלים אני יכול לחשוב על זה כיתרות ריאליות של 5 כוסות קפה, כאשר כוס קפה עולה 10 שקלים. ואם מחירים ירדו למחצית, אז 25 שקלים יהיו שקולים ליתרות ראליות של 5 כוסות קפה. מה המנגנון? כרגיל ביקוש והיצע. יש לאנשים רצון להחזיק חלק מהעושר שלהם במזומנים (או ביתרות בחשבון העו"ש - מזומן ועוד יתרות עו"ש זה כמות הכסף בכלכלה), ואם יש "מחסור" בכסף בכלכלה הביקוש לכסף יגרום למחירו, במונחי מוצרים, לעלות. כלומר, מחירי המוצרים ירדו.

ההסבר של שטיינהרט לדברים מעט מסורבל ולא מדויק, אבל בגדול כאן הוא צודק ובמילים שלו:
הואיל וביסודו הכסף אינו אלא ראי של המוצרים והשירותים במשק, מעין סרגל מוסכם למדידת העושר. אבל אז שטיינהרט טוען שכתוצאה מגידול בתפוקות, ללא גידול בכמות הכסף
המחירים יורדים ורמת החיים של הכל עולה, כי לפתע יש יותר מוצרים פר אותה כמות כסף.

כאן הוא כבר מטעה: הגידול בתפוקה הוא זה שמעלה את רמת החיים, ולא ירידת המחירים. באופן עקבי עם הפתיח של שטיינהרט, ונזרום עם הדוגמה שלי: אם עובד מייצר 5 כוסות קפה ליום אז הוא יכול לצרוך 5 כוסות קפה ליום. מה זה משנה אם זה 25 או 50 שקלים? עכשיו נותר לנו לתהות על ההשפעה של אינפלציה - תהליך מתמשך של עליית מחירים (שאמנם קשור להתרחבות היצע הכסף, אבל אינפלציה מוגדרת כעליית מחירים ולא כגידול בכמות הכסף), או השפעת הדיפלציה - תהליך רציף של ירידת מחירים.

כאן שטיינהרט עושה סלט שלם: הוא טוען, אם אני מבין נכון, שהלווים (לוקחי ההלוואות) מרווחים מאינפלציה כי זו שוחקת את החוב. אבל זו טענה לא מדויקת ולמעשה שגויה כי אינפלציה צפויה נלקחת בחשבון בזמן מתן הלוואה. הריבית על הדולר שווה (בקירוב) לריבית הריאלית (ריבית על אג"ח צמוד מדד) + הציפיות לאינפלציה על הדולר. זו "נוסחת פישר" המפורסמת. לעומת זאת, הפתעות אינפלציוניות כן שוחקות חוב. ההבחנה, מטבע הדברים חשובה. כמה אפשר להפתיע? מדינה שמפתיעה באינפלציה דומה למדינה שפשוט לא מחזירה חלק מהחוב שלה. זה לא משהו אפשרי לאורך זמן, וכמובן שדירוג האשראי יורד, ועלות גיוס החוב בעתיד תעלה.

אמנם, בניגוד למשתמע מכתיבתו של שטיינהרט, אין צורך בדיפלציה בשביל להגדיל את ההכנסה של הציבור כאשר יש גידול בפריון היצור, אבל מה לגבי השחיקה של העושר על-ידי אינפלציה? אינפלציה היא מס על מזומן. ואינפלציה גבוהה היא מס כבד על מזומן שיוצר עיוותים חמורים. אבל הדיון כאן אינו על אינפלציה גבוהה, הוא על אינפלציה נמוכה לעומת דיפלציה, ומס אינפלציה הוא אכן מס על הציבור אבל כל עוד הוא בשיעור נמוך (2-3%) הוא די זניח, ובכל מקרה, כמו כל מס, הממשלה היא זו שמקבלת את התמורה דרך רווחי הבנק המרכזי מהדפסת כסף (רווחי סיניורז'). אז גם אם אנחנו לא אוהבים לשלם מיסים, מס האינפלציה הוא עוד מס והיקפו די זניח (הוא מס רגרסיבי, יש לציין, שכן שיעור המזומן מהעושר פוחת בעושר).

ושוב, בניגוד למשתמע מהטור של שטיינהרט, לבנקים מסחריים, שאמנם מייצרים את רוב הכסף בכלכלה כתוצאת לוואי של מתן אשראי לציבור, אין רווחי סניורז' (כאן עלולים בוגרי כלכלה לטעון שאני טועה - הרי רבים למדו אצל פרופסור יוסי זעירא ואצל תלמידיו שבנקים מסחריים נהנים מרווחי סניורז', אבל זעירא טעה, ולאחרונה הבין זאת וביושרתו הודה שטעה). ומה לגבי דיפלציה? במקום רווחים לבנק המרכזי מהדפסת כסף, הציבור נהנה מעליית ערכו של הכסף. מה רע? ובכן רע מאוד. הדיפלציה, ששטיינהרט מייחל לה, היא ממש מזיקה. ראשית, מחירים בשווקים מסוימים לא יורדים בקלות, במיוחד בשוק העבודה. כלכלנים מכנים זאת קשיחות מחירים.

את התופעה הזו אבחן קיינס והיא קריטית לתאוריה שלו. וכאשר שכר עבודה צריך לרדת בגלל דיפלציה, ולא יורד נוצרת אבטלה (ברור שאם הדיפלציה היא תוצאה רק של גידול בפריון אז שכר דולרי לא צריך לרדת, אבל אם יש גם צמיחה בגודל האוכלוסייה, אז לשמירת שכר ריאלי צמוד לפריון העבודה נדרשת ירידה בשכר הדולרי). וחמור לא פחות: הדיפלציה יוצרת חסם תחתון לריבית הריאלית. אם למשל יש דיפלציה של 2% בשנה הרי שהריבית הריאלית - התשואה הצפויה על השקעה ריאלית נטולת סיכון - לא יכולה להיות נמוכה ממנה. אז מה קורה אם התשואה הריאלית בעולם יורדת, למשל העולם שאנחנו מכירים משנת 2008? אם הייתה דיפלציה היינו נכנסים למיתון עמוק הרבה יותר.