- דניאל פלטקה היא חוקרת בכירה ב-Americam Enterprise Institute, אחד מגופי המחקר החשובים בתחום הפוליטי בארה"ב. מאמרה בוושינגטון פוסט נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.
ב-2016 לא חשבתי לרגע לבחור בדונלד טראמפ. אבל השנה ייתכן שאהיה חייבת לבחור בו. אני לא זקוקה לשלט בחזית ביתי כדי להפגין את סלידתי מטראמפ: הציוצים הפלגניים שלו, השקרנות הכרונית שלו והגסות הכללית שלו. הוא הצליח למסמס את ההישגים הגדולים של ממשלו, כמו מיקוד תשומת הלב בסכנה שמציבה סין לביטחון העולם או יצירת עידן חדש במזרח התיכון.
אני חוששת מסגנון קבלת ההחלטות התזזיתי והאישי שלו. תיעובו כלפי נאט"ו מעורר דאגה, כמו האשליה שלו לפיה ביכולתו לשאת ולתת עם מנהיגים אכזריים. רצונו להוציא את חיילי ארה"ב מאפגניסטן ועירק יעודד עימותים וטרור. גישתו הבדלנית הביזארית כלפי הסחר העולמי תפגע בכלכלת ארה"ב ובמערכת שהביאה לעולם שגשוג מדהים ביובל האחרון.
אבל אני מפחדת עוד יותר מהנטייה שמאלה של המפלגה הדמוקרטית. אני חוששת שג'ו ביידן יהיה נשיא חלש, חסר יכולת להתמקד או להנהיג, אשר ינהל נשיאות של נאומים שייכתבו בידי האידיאולוגים מן השמאל הקיצוני במפלגתו. אני חוששת שקונגרס בשליטה דמוקרטית יתקיף מוסדות המבטיחים את הדמוקרטיה, כמו הגדלת מספר שופטי בית המשפט העליון כדי להבטיח רוב ליברלי, ביטול הפיליבסטר בקונגרס, הלאמת ביטוח הבריאות, צעדים הרסניים דוגמת "הניו-דיל הירוק" ומסמוס גבולותיה של ארה"ב.
אני חוששת מתפיסת השלטון בידי פרוגרסיבים ממנהטן וסן פרנסיסקו, המשתלטים יותר ויותר על העיתונים שאני קוראת, על חומר הלימוד של ילדי ועל הרשות המקומית שלי. אני חוששת מהבריונים המנסים יותר ויותר להשתלט על השיח הציבורי או להשתיק אותו, ולגרום לילדי לחשוב שהעובדה שהם לבנים הופכת אותם לאנשים רעים, שהקמת ארה"ב היא החטא הקדמון. אני חוששת מהצנזורה העצמית הגוברת, המדריכה כל צעד, ומכך שבראייה המעוותת של השמאל – כל בחירה שלנו, החל ממתכונים וכלה בתסרוקת, היא אמירה פוליטית או תרבותית. וושינגטון בשליטה דמוקרטית ובגיבוי התקשורת רק תאיץ מגמות אלו.
גם תפיסותיו של ביידן בתחום הביטחון הלאומי אינן מעודדות אותי. הוא אומנם מבטיח שינוי מבורך בגישה וכבוד מחודש לבעלות בריתה של ארה"ב, אבל גם הוא יוצא כוחות אמריקניים מהמזרח התיכון ומדרום אסיה. גרוע מכך: הוא יקצץ בהוצאות הביטחון ויחדש את הרומן הבלתי-חוקי של ממשל אובמה עם העריצים של אירן. ישנה גם העוינות של המפלגה הדמוקרטית כלפי ישראל. תומכיו של ביידן יטענו שהוא עצמו מאוד פרו-ישראלי, אבל האם כנשיא הוא יהיה חזק מספיק כדי לעמוד מול הגל של העוינות כלפיה במפלגתו?
ודאי שיש בעיות גם בימין. יש שם גזענים חמושים, אשר קיבלו יותר מדי עידוד מצידו של טראמפ. אבל הם אינם מייצגים את ליבת המפלגה הרפובליקנית ואינם מכווינים את קבלת ההחלטות של הרוב הגדול של הצירים הרפובליקנים בקונגרס. לפני שנה חשבתי שבמפלגה הדמוקרטית הרחיקה את עצמה באותה צורה מן השמאל הקיצוני. כיום איני סבורה כך – לא כאשר רוב צורת החשיבה שלה מונהגת בידי ברני סנדרס, אליזבת וורן, אלכסנדריה אוקסיו-קורטז ורשידה טאלב.
עם דונלד טראמפ, אני יודעת מה אני מקבלת. חטאיו גלויים לעין כל. לטוב ולרע, הוא מנהל את הממשל שלו. אני חוששת יותר מחוסר הכשירות שלו מאשר מנטיותיו הרודניות. אבל מן הצד השני, אני חוששת יותר ויותר שאני רואה את ג'ו ביידן – שפגשתי לראשונה ב-1992 ושהוא אדם ישר – ושבפועל הוא יהיה רק הפסאדה של ממשל, אשר בגיבוי הקונגרס ינהל סדר יום שיפגע בצורה קשה בארה"ב. השמאל הקיצוני של 2020 הוא שישלוט, בעוד הנשיא המחייך ביידן יבטיח לנו שהכל בסדר. טראמפ, על כל חסרונותיו, עשוי להיות כל מה שיבדיל בין דמוקרטיה בלתי מושלמת לבין עריצות של השמאל.
