בימים הראשונים של הקורונה קרא
עמנואל מקרון לצרפתים להכריז מלחמה עליה. כיום המסר שלו הוא: "תלמדו לחיות עם הנגיף". צרפת ויתר מדינות אירופה מתאימות את עצמן לדו-קיום עם הקורונה כאשר התחלואה שבה ועולה, והסכנה לגל שני – במיוחד בסתיו ובחורף – גוברת. רוב האירופים מבינים שהנגיף לא ייעלם מעצמו ושלא יהיה חיסון מהיר, והם חזרו לעבודה ולבתי הספר, תוך חיים נורמליים ככל הניתן – בתוך מגיפה שכבר גבתה את חייהם של 215,000 בני אדם ביבשת, כותב ניו-יורק טיימס.
הגישה האירופית הפוכה לחלוטין מזו האמריקנית, שם המגבלות מצויות במחלוקת פוליטית ובה איזורים רבים דחפו לפתיחה מחודשת מוקדמת מדי. התוצאה: מספר המתים כמעט זהה לזה של אירופה, למרות שהאוכלוסייה האמריקנית קטנה יותר. האירופים מיישמים את הלקחים הקשים: מסיכות, ריחוק חברתי, בדיקות ואיכונים, תגובה מקומית. כל הצעדים הללו, המוגברים ומוחלשים לפי הצורך, מיועדים למנוע את הצורך בסגר לאומי ששיתק את היבשת והיכה קשות בכלכלתה לפני חצי שנה.
שיהיה ברור: הסכנה קיימת. מספר המקרים החדשים זינק בשבועות האחרונות, במיוחד בצרפת ובספרד, בין היתר בשל העלייה החדה במספר הבדיקות. לעומת זאת, שיעור התמותה נמוך בהרבה מאשר בשיא המגיפה: בצרפת מדובר על 30 איש ביום, לעומת מאות ואפילו למעלה מ-1,000 בגל הראשון. הסיבה היא שהנדבקים כעת הם צעירים יותר ובריאים יותר, ומשום שהצטבר ניסיון בטיפול בחולים. גם בגרמניה בולט מספרם של הצעירים בין החולים החדשים, וגם שם המחלה פחות חמורה: רק 5% מהחולים החדשים מאושפזים, לעומת 22% באפריל.
רוב אירופה לא הייתה מוכנה לקורונה וחסרו בה מסיכות, ערכות בדיקה וציוד בסיסי. אפילו המדינות שמצבן היה טוב יחסי, כמו גרמניה, רשמו שיעור תמותה גבוה בהרבה מאשר במדינות אסיה, שהיו קרובות יותר למוקד ההתפרצות בסין אך הגיבו מהר יותר. סגרים כלליים סייעו להשתלט על המגיפה, אך ההידבקות החלה לעלות בחודשי הקיץ כאשר ההגבלות הוסרו והתושבים – במיוחד הצעירים – חזרו להתקהל בלא לשמור על הריחוק החברתי. למרות זאת, האירופים המשיכו לחזור לעבודה והחודש נפתחו בתי הספר – וכמובן תוך הגדלת סיכון ההידבקות.
האתגר של הממשלות כעת הוא לאזן בין הצרכים הרפואיים לבין המשך החיים. במסגרת זו, המסיכות הפכו לנפוצות ברחבי היבשת והן חלק מחייהם של האירופים – חצי שנה לאחר שרובם התייחסו אליהן בחשדנות. הממשלות גם המירו את הסגרים הלאומיים, שהוטלו בלא לשים לב להבדלים בין האיזורים, בתגובות מהירות ונקודתיות לאיזורים אדומים. אמצעי נוסף הוא אבחנה בין סוגי הפעילות: בגרמניה חזרו התלמידים לכיתות, אך הוגבלו ואף נאסרו אירועים כמו שוקי חג המולד וקרנבלים, ומשחקי הכדורגל ממשיכים להתקיים ללא קהל לפחות עד סוף אוקטובר. בבריטניה, שם השימוש במסיכות אינו נפוץ ואינו נאכף, הוטלו מגבלות על התכנסויות משפחתיות בעיר ברמינגהאם בשל עלייה בתחלואה. בבלגיה הוגבלו ההתקהלויות לקפסולות של שישה בני אדם. ממשלת איטליה הטילה סגר על כפרים, בתי חולים ומקלטים למהגרים כדי למנוע את התפשטות הנגיף.
הטיימס מדגיש, כי הממשלות עדיין צריכות להשתפר בתחומים אחרים. בשיא המגיפה היה בצרפת מחסור כה כבד בערכות בדיקה, עד שחולים רבים כלל לא נבדקו. כיום נערכות שם מיליון בדיקות בשבוע, אך העומס גורם לעיכוב בתוצאות המגיע עד שבוע בפריז – מה שכמעט מאיין את משמעותן. כל צרפתי יכול להיבדק, והרשויות לא קבעו סדרי עדיפות שיאיצו את קבלת התוצאות של מי שמצויים בקבוצות סיכון. צרפת גם צריכה לשפר בצורה משמעותית את איכון הקשרים בין החולים לבין אחרים, צעד שהוכח כחיוני במניעת התפשטות הקורונה באסיה.
בחודש מאי, לאחר חודשיים של סגר, הפעילה מערכת הביטחון הצרפתית מערכת ידנית לאיתור החולים ומגעיהם. המערכת נשענת בעיקר על המיומנות והניסיון של מי שמפעילים אותה, והיא משיגה תוצאות מעורבות. בתחילת הדרך נתן כל חולה בממוצע 2.4 שמות של מי שבאו איתו במגע – בעיקר בני משפחה. המספר עלה ליותר מחמישה בחודש יולי, אבל מאז הוא צנח שוב לפחות משלושה, בעוד מספר החולים הוכפל פי עשרה והגיע ליותר מ-8,000 מקרים חדשים ביום. לצד זאת, ממשלת צרפת – שספגה ביקורת קשה מאזרחיה בגל הראשון – מקבלת כיום בסקרים מחמאות על אופן טיפולה הנוכחי במגיפה.
