בכל הקשור להשערות לגבי סיבותיו של
בנימין נתניהו להיות ולהישאר בתפקיד ראש הממשלה, ניצבת תהום עמוקה ופעורה בין אלו הגורסים כי רצונו לכהן כרה"מ נובע אך ורק מן הצורך שלו להשפיע על המשפט שלו במקרה הטוב ולהשיג חסינות במקרה הרע, ובין אלו הטוענים כי הוא באמת ובתמים מאמין כי הוא נחוץ למדינת ישראל יותר מכל וכי הוא ורק הוא מסוגל לשמור על ביטחונה, לקדם את האינטרסים שלה, לפתח את הכלכלה שלה ולהביא לשגשוגה.
האמת מורכבת משתי הטענות הללו: הוא מאמין כי בלעדיו המדינה תרד לטמיון, ובכך מתרץ את האופן בו הוא מדרדר אותה עד לשפת השאול בניסיונותיו הבזויים לבטל את משפטו, שכן לדידו, אם הוא ייכנס לכלא, אויבי המדינה יצליחו חס וחלילה לכלותה. כמובן שקיים אצלו האינטרס האישי והפרטי לרמוס את מערכת אכיפת החוק ולהינצל ממשפטו, אך על-מנת שיוכל לישון בלילה הוא תרגל עצמו להאמין כי הוא עושה זאת לטובת העם והמדינה, או כך לפחות הוא רוצה שאזרחי המדינה יחשבו, בייחוד מצביעיו.
למען מטרה זו הוא לא בוחל באמצעים. למשל, על-מנת לבצר את שלטונו, הוא זורע שנאה ופילוג בעם במטרה שכולם יהיו או בעדו או נגדו, ובכך הוא משיג שהשיח במדינה יוסט על-מנת שיסבוב אך ורק סביבו; כאשר הוא הפוליטיקאי המרכזי על סדר היום, לא ניתן לחשוב שיש לו חלופה מכיוון שכולם מדברים וחושבים רק עליו - הוא היחיד ואין בלתו.
ככל ששונאים אותו יותר, כך תומכיו אוהבים אותו אף יותר. וזה אחד ההבדלים בין ראשי השמאל מרכז מאז שיצחק רבין נרצח ועד היום, לבין נתניהו: הבייס של האחרון אוהב אותו אהבת נפש, ואילו ראשי הצד השני של המפה הפוליטית נהנים אומנם מתמיכה רבה בהם, ומצביעיהם אף מעידים כי אותם מנהיגים, או לפחות חלקם, נוסכים בהם תקווה, אך אהבה לא קיימת שם.
אינטרסים חופפים
נתניהו הוא אשף בכל הנוגע ללרתום עבורו את יחסי האהבה-שנאה שהוא משרה בעם בפרט ובעולם בכלל. דוגמה מובהקת לכך ניתן להביא מהאופן בו הוא מגייס עבורו את יחסם של נשיאי ארה"ב אליו על-מנת לשרת את האינטרסים הפוליטיים והאישיים שלו; הריסתה של התמיכה הדו מפלגתית בישראל משמשת כבבואה לכלל מרכזי שלו, הגורס כי טובתו האישית היא טובת המדינה, ושופכת אור על כלל זה.
מהפן האישי, יש לנתניהו אינטרס מובהק לצדד במפלגה הרפובליקנית, מאחר ששלדון אדלסון, שנושא בתואר גדול תורמיה, הוא הפטרון שלו ובגלל שהוא מממן עבורו כלי תקשורת גדול, חזק ומשפיע במיוחד המהווה את שופרו האישי של רה"מ - עיתון
ישראל היום. מהפן הפוליטי, נתניהו מבקש להביא לידי כך שמדיניות האוונגליסטים, שמצביעים מסורתית לרפובליקנים ושמהווים את הבייס של
דונלד טראמפ ובכך משפיעים רבות על מדיניותו בפרט ומדיניותה של המפלגה בכלל (הם נחשבים לקבוצה הנוצרית המשפיעה ביותר מבחינה פוליטית בארה"ב), תיושם בישראל; היא הרי חופפת את האינטרסים שלו.
הנוצרים המשיחיים הם ציונים לפי דתם ומאמינים כי אלוהים רואה בעין יפה את אלו אשר עוזרים לעם ישראל וכי תקומת היהודים בארץ המקראית הקדושה ושליטתם בה נחוצה לביאתו השנייה של ישו. על כן, הם תומכים מובהקים במדיניות הימין הישראלי; יתרה מזאת - פעילותם הפוליטית הענפה בישראל הביאה אותם לכדי דריסת רגל רחבה, משמעותית ומשפיעה על הפוליטיקה הישראלית בפרט ועל המדינה בכלל: הם תורמים לגופי ימין, מפעילים לובי חזק ועוצמתי, מתחזקים קשרים הדוקים עם פוליטיקאים ומטפחים את הברית אשר נכרתה ביניהם לבין הימין והמתנחלים.
כאשר נתניהו פועל למען מתן דריסת רגל לאוונגליסטים בישראל, הוא מרצה בכך את המתנחלים, בעלי בריתו. בנוסף, מדיניותם הימנית תואמת את שאיפותיו לגבי מדינת ישראל; רק לאחרונה התגלה, בראיון עם ישראל בכר, היועץ האסטרטגי שעבד בעבר עם רה"מ, שנאום בר-אילן היה בבחינת מתק שפתיים אשר נועד לפייס את
ברק אובמה ולא נאום כנה ואמיתי.
תמיכה דו-מפלגתית
וכאן מגיעים לניצול יחסי השנאה שלו עם אובמה: הוא עשה לו דמוניזציה על-מנת לשנות את דעת הקהל של הישראלים ושל יהדות ארה"ב, אשר רובה מצביעה מסורתית למפלגה הדמוקרטית. כשהוא הציג בזדון, ושלא בצדק, את אובמה כשונא ועוכר ישראל, הוא השיג שתי מטרות: האחת, להביא את מצביעיו להאמין כי הוא נלחם למען המדינה וכי הוא ורק הוא מסוגל להילחם מלחמה זו ולא אף אחד אחר, ובכך לגרום להם לאהוב אותו אף יותר; והשנייה, להטות את דעת הקהל של היהודים בכל רחבי העולם לכיוון המפלגה הרפובליקנית.
עם טראמפ זה בהרבה יותר קל עבורו. הוא רותם את יחסו האוהד של הנשיא כלפי ישראל, הנובע בכלל מרצונו של האחרון לרצות את הבייס שלו, האוונגליסטים, במטרה לנטוע בדעת הקהל הישראלית כי הוא רה"מ חזק ופוליטיקאי בעל שיעור קומה ברמה בינלאומית וכי אין אף פוליטיקאי אחר המסוגל לפעול כמוהו למען המדינה. ושוב, כתוצאה מכך מתחזקת אהבתם של תומכיו כלפיו.
למען מטרות אלו נתניהו רמס ורצח את התמיכה הדו מפלגתית של ארה"ב בישראל, הרחיק את תומכיה המסורתיים של המדינה, הרי אלו יהודי ארה"ב, והשליך אותם לכלבים, ושם את כל הביצים של ישראל בסלסילה אחת אצל המפלגה הרפובליקנית והאוונגליסטים; מצד אחד, הוא מאמין כי מעשים אלו משרתים את האידאולוגיה שלו ואת המדינה, ומצד שני, מעשים אלו משרתים בנוסף את האינטרסים הפרטיים והאישיים שלו.
הדוגמה לעיל, הסוקרת את שילוב האינטרס הפרטי והאידאולוגי שלו בכל הנוגע ליחסיו עם ארה"ב בעשור ומשהו האחרון, ממחישה היטב את אחד מכלליו החשובים ביותר: מה שטוב עבורו - משרת, לכאורה, גם את המדינה; גם אם כתוצאה מכך מתהווה נגיסה בחלקותיה הטובות ביותר, מבחינתו זה עדיף על פני כל דבר אחר. השאלה הגדולה הניצבת מול ניתוח הכלל הזה היא: האם הוא מודע למגרעותיו של הכלל הזה ולכך שהוא עצמו שורף את המדינה בעודנה חיה רק על-מנת לתרץ לעצמו שמה שטוב עבורו טוב גם למדינה?
אזרחי ישראל עוד לא נרגעו מכך שנתניהו כמעט ולקח את המדינה בשבי ואיים לפרוץ שוב לבחירות נוספות במועד אשר היה מועד לפורענות ושהיה יכול לשתק אותה כלכלית, להשאיר אותה ללא תקציב ועם אשראי בנקאי נחות מבחינת העולם, ולגרום להדבקות המוניות בדרך לקלפי, וזאת לאחר שלוש מערכות בחירות אשר הוא האשם בגין קיומן; למעשה, האיום עודנו שריר וקיים, ובחירות בעוד כשלושה חודשים אכן נראות באופק - הוא הרי חותר לכך. וכל זה, אך ורק על-מנת להשיג את משאת נפשו - ממשלת חסינות. כי, שוב, מה שטוב עבורו - טוב למדינה, כולל ההרס שלה.
נתניהו העיד על עצמו כי הוא מעוניין שההיסטוריה תזכור אותו בתור השומר של ישראל (במקור: protector of Israel); מדוע לעזאזל הוא חושב שלנצל את המדינה עבור עצמו שווה ללשמור עליה?
