שלושה רגלים

חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, באוספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך, והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך. שבעת ימים תחוג לה׳ אלוהיך במקום אשר יבחר ה׳... והיית אך שמח. שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה׳ אלוהיך במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, ולא יראה את פני ה׳ ריקם. איש כמתנת ידו, כברכת ה׳ אלוהיך אשר נתן לך".

כך דברי משה אל כל ישראל, כפי שהם מופיעים בספר דברים, פרק ט"ז: 17-13, והנה אנו בחג סוכות, ונבצר ממני להלך ברחובות ירושלים. כמה נפלא לטייל בחוצות ירושלים בעונה זו. ביום יכול להיות חם ביותר, שרבי אפילו. אבל אז לא צריך לדאוג לסוודר ומעיל וצעיף להתכסות בהם. כמה נעים להסתובב בעיר, משוחרר מעולם של שכבות רבות של בגדים. עבורי, לא משנה היכן אני בירושלים, בירתה המאוחדת של מדינת ישראל האהובה, ההרגשה מיוחדת במינה. אולי זו הבנייה עם האבן הירושלמית, ואולי זו הנשמה השוכנת לה בעיר, בכל סימטה ובכל בניין, בכל השכבות עליהן בנויה העיר, בהיסטוריה ובעתיד. נזכור שלפני מאה ועשרים שנה, המקום היה שומם ביותר, לא מזמין, נידח אפילו. עכשיו נשואות עיני העולם כולו לעיר הקודש, ואני מתחיל להשמע ממש כמו דברי הנבואה של לפני אלפים שנים ויותר.

יותר מכל, אני מרגיש הרגשה מיוחדת במינה שכן זו העיר אליה נישאות כל התפילות ברחבי כל העולם על-ידי יהודים באשר הם. זו העיר שתשומת לבו של הקב"ה מופנת אליה, ודרכה הוא שם לב למצבנו - שלעיתים כה קרובות אינו מזהיר כלל ועיקר. זו העיר ששיחה בה לקב"ה היא שיחה מקומית (ולכל הילדים של היום עבורם כל השיחות והטקסטים כלולים, היו זמנים שכל דקה או חלק ממנה עלו המון כסף, וכך בקושי דיברנו בטלפון, אך בירושלים ניתן היה לשוחח ללא הגבלה, כי שיחה שם ישירות לקב"ה הייתה שיחה ללא עלות).

אני יכול להלך בין מצבות, בחלקה הצבאית, ליד גדולי האומה, או מסביב לשוק מחנה יהודה, ברובע היהודי בעיר העתיקה או בשכונות החרדיות יותר וחרדיות אחרות, ליד אצטדיון "טדי", או במלחה (בקניון או באיגוד בנייני המשרדים ממול), בגן החיות הנסתר לא רחוק משם, ליד מאפית "אנג׳ל" או בקריית הממשלה, ליד בית המשפט העליון, משרד החוץ והכנסת, ליד מוזאון ישראל, בכותל או על הר-הבית עצמו, בכנסיה מיני רבות או בבתי מלון, בכיכרות שם גלעדים לנפגעי טרור או פסלים מתנות מדינות זרות, בתחנה המרכזית, באוטובוסים או ברכבת הקלה - ההרגשה אותה הרגשה, ואני לא רק שלא מתעייף, אלא נפעם מאותו ביקור, מאותה התעלות הנפש, מאותה ההמולה, או השקט, הנוף האנושי או הטבע האורבני הנפרשים לנגד עיני ומתגלים בכל הדרם.

ליד הכותל מושיטים פושטי היד את ידם ומתמקחים הם על מרכולתם. פורטים הם על נימי הנשמה, על רגשי האשמה ועל המחויבות שלנו, וכה שיכללו את מלאכתם לרמת אומן ממש. יותר קרוב לכותל עצמו מנסים לשכנע אותך להניח תפילין. ואם חם מדי, הרי שמנהרות הכותל נמצאות מרחק הליכה קצרה, ושם אפלולי וקריר, כאילו הוחזרנו אלפי שנים ונשתמר העולם ללא הרעש מבחוץ. אם נצא מהעיר העתיקה מחכים לנו מסעדות ועולם מודרני, ובו כל הדברים שבאמת לא צריך וחנויות למכביר. הכל מעורבב שם, בירושלים שלי, בליל משכר, ואני רוצה עוד ועוד, נושם מלוא ראותי לרוויה.

הכל חי ובועט

בירושלים אצור כוח אדיר, ממש כמו באחד מסרטי בטמן, כשמחשבות כל האנשים משודרות למקום אחד ומוקרנות בקרן אחת משם, כך גם כאן - נקודת הקשר של העם היהודי עם אלוהיו. אילו רק ידענו עד כמה השתנתה העיר, עד כמה היא ממשיכה לגדול ולהתחזק, היינו נעצרים לדום, בהלם ממש - הרי זה הוא פלא. עיר שהייתה זנוחה ועזובה, עיר שבה הכל חי ובועט ונושם וגדל היום. עיר פלאית, עיר שהיא נס של ממש.

אני מבין את ייחודה של העיר ומרגיש את קדושתה. לכן אולי כה חורה לי כשישראלים מבזים אותה, מתגרים, מעליבים: "את חצויה", "את לא שלנו", "אסור לך להתפשט". חייבים לבקש רשות אם רוצים לבנות שכונות נוספות", "יש את גבולות העבר" ועוד כהנה וכהנה שטויות. מה הם רוצים? את החיילים הירדנים שיירו בצהרי יום? את התיל המפריד? את המובלעה של האוניברסיטה ובית החולים? את שיירות האספקה? את המצור? את חילול הקברים ובתי הכנסת? את איסורי התפילה (בתאור גזרות העבר הלכתי אט אט אחורנית מזמן זה לנס מלחמת ששת הימים, למלחמת הקוממיות ואף קודם)?

ירושלים של מטה היא ירושלים של בירת ישראל, היא ולא אחרת, והיא רק שלנו. ובגלל שהיא רק שלנו, היא נחלת הכלל. תודות לכך שזו מדינת ישראל וביתם של היהודים, הגר - הזר - יכול להרגיש בטוח, יכול להתפלל, יכול לחיות את חייו ולחגוג ולשמוח. המצחיק הוא שנוצרים כה רבים צובאים על ירושלים, חלקם בפעם הראשונה בחייהם, ופתאום הם מגלים שאותם יהודים עליהם מסופר בתנך שלהם (התנ"ך שלנו והמשכו בברית החדשה שלהם) חיים ונושמים וקיימים 2,000 שנים לאחר שצלבו את ישו שלהם והוא חזר לחיים אחר שלושה ימים. נעצור ונחשוב עד כמה מוזר ונפלא הדבר: אנחנו, מסתבר להם, עדיין כאן. והמפליא והמופלא שמתגלא לנגד עיני כל פעם מחדש נפרש במלוא הדרו לפניהם, בקבלו את פניהם בזרועות פתוחות ובחיוך רחב: "הנה, בואו ראו, הריחו, הרגישו, רננו - ימלא פיכם רינה"!

לא רק הנוצרים, כי אם גם המוסלמים, שאלו שאלו כל נהג או בעל חנות מוסלמי, או סתם עובר אורח, ויתברר מיד שלמרות כל התלונות והאצבע המאשימה והאשליות למיניהן, כמו גם האבנים שהם זורקים חדשים לבקרים, הם מעדיפים לחיות אך ורק תחת... שלטון ישראלי. טוב להם, גם אם כלפי חוץ הם מעמידים פנים ויוצאים להפגין. לא באירן ולא בערב הסעודית, לא במצרים ולא בתימן או באפגניסטן, או בכל אחת מהארצות האחרות ברחבי העולם הנשלטות על-ידי האיסלאם, הם יזכו לחיים כה טובים כמו בארץ ישראל של היהודים.

זו ירושלים שאנו נקראים לעלות אליה שלוש פעמים בשנה. לא מטלה או מעמסה היא זו, כי אם זכות מיוחדת במינה. רק שהשנה נבצר הדבר מאתנו, אולי בכדי שנדע ונפנים ונפסיק לקחת הכל כמובן מאליו. תזכורת היא זו: ירושלים הייתה והנה ותהיה. היא עודנה. השנה, שבעה ימים נשמח, אנחנו ובני משפחתנו וחברינו ועמיתינו לעבודה, מכרינו ושכנינו. ונזכור ונשתף גם את השכן האלמן והשכנה הערירה, את הזקן הגר שם ממול ואת קרובי המשפחה שגם אותם אולי קצת זנחנו. וגם את הזוג מרובה הילדים, שגם הם זקוקים לנשימה לשניה, לזריקת עידוד ולאנרגיה למילוי המצברים.

מתנות

כה קל להביא מעט שמחה לאחר, כה פשוט לשתף ולשמח את הזולת. משמחתם תתעצם שמחתנו, וכך זו מתנה שממשיכה לתת, הלוך וחזור, בקלות כזו רבה. ראו, כבר למעלה מחצי שנה שאנו סגורים ומסוגרים, אין יוצא ואין בא. אך כמה ברכות ברך אותנו הקב"ה, שאנו עדיין פה, נושמים וקיימים ובריאים, וגם תזונה ואף פרנסה יש, אפילו אם קצת קשה עד קשה מאד, מחר יגיע יום טוב עוד יותר, וגם הבריאות תשתפר, וכך גם הפרנסה. מדי יום ביומו, עם כל נשימה, ניסים של ממש קורים לנו ועבורנו ואתנו.

הגיע לו חג סוכות ואיתו התזכורת, "ושמחת בחגך" ולא לעשות זאת לבד "אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך, והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך". וחוזר הציווי "והיית אך שמח". ובחג הסוכות הזה, כל אחד ואחת מאתנו "לא יראה את פני ה׳ ריקם. איש כמתנת ידו, כברכת ה׳ אלוהיך אשר נתן לך". לילדים אפרש, כך שתדעו גם אתם, שכן זה לא קשה, והסוד הכמוס יהיה גם נחלתכם.

אלוהים לא מחפש מתנות מאתנו, דוגמאת ספר עטוף, סט למטבח או מגבות או מצעי מיטה. אלוהים מחכה ומייחל ומצפה למשהו אישי, מכתב תודה, מעשה ראוי, חיוך שחייכתם לשכן, יד שהושטתם לזקן לעזור לו בחצית הכביש, משהו שונה שעשיתם עבור האחר. אולי כתבתם מכתב או ציירתם ציור לשוטר ששומר עלינו, או לחייל אי-שם. אולי התנדבתם במסגרת זו או אחרת. ואולי פשוט הייתם נחמדים למישהו אחר שהוא שונה מכם - בגלל נכות או מחלה, או סתם בגלל צבע העור.

אל תבואו בידים ריקות, פשפשו ומיצאו, ואני משוכנע שתמצאו דוגמאות אין ספור של כל אותן המתנות שאפילו לא ידעתם שהן מתנות, מתנות שהקב"ה כה משתוקק לקבלן מידיכם. מחכה הוא בכיליון עיניים, בציפיה מרובה, על קצה מושבו הוא יושב, מתוח, איזה דברים נפלאים יביאו לי ילדי הפעם? כה רציתי לראותם, כה השתוקקתי, והנה ההמתנה כדאית הייתה - ראו, אלו הם ילדי!