עקרון השרידות, שנגזרות ממנו מלחמות שרידות, היה חזק מהמסר של ישו, בן אלוהים, לתת את הלחי השנייה. העיקרון הזה קיים לא רק במלכות הרשע הארצית אלא גם במלכות שמים. כשקיבלה האימפריה הרומית את הדת הנוצרית (בימי הקיסר תיאודוסיוס הראשון, בסוף המאה הרביעית לספירה) גבר סיכוי השרידות של הנצרות, ומחיר ההישג הזה היה חיסול שני עקרונות: אי-שנאת האויב הפוליטי-לאומי ואהבת השלום. ישו ושליחיו התגלו כאוטופּיסטים; הנצרות חדלה למרוד בממסד השלטוני והִשלימה עם המיתוסים הפוליטיים, וקודם-כול עם המיתוס שלפיו קיום המדינה הוא הצדק העליון והמטרה המקדשת את כל האמצעים. כשהייתה לדת-המדינה, הֵתירה הנצרות לא רק מלחמות דת אלא גם מלחמות-טבח חילוניות.

כאלף ושש מאות שנה חלפו עד שהעמים הנוצרים לשעבר עשו תפנית, ונעו (רק נעו, עדיין לא התקרבו) כחילוניים ושמאלניים לכיווּן של ישו בתפיסת-המלחמה שלהם.

"הרומן הלוהט" של המין האנושי עם אמצעֵי הלחימה, הַמַּעֲשִׁירֵי יחידים ומשקים לאומיים, גם בישראל, שראשיתו במעמקי העָבָר הקַּמָּאִי, הגיע למבוי סתום בסוף המאה העשרים, אחרי משבר שנמשך כמאתיים שנה. מתקופת נפוליאון עד מלחמת המפרץ הראשונה היו המלחמות שדות-קטל, ונטבחו בהן גם המנוצחים וגם המנצחים; אלה ואלה הותשו, אלה ואלה התרוששו. רק כשמדובר במלחמות פּרוסיה, בשנות השישים ובתחילת שנות השבעים של המאה התשע-עשרה, שהביאו לאיחוד גרמניה, אפשר לציין ניצחונות של ממש לטווח הקצר, אף כי גם הם בערבון מוגבל. ברוב המלחמות נוצחו כל הצדדים בשל עלותן הגבוהה, והרווח המפוקפק של הצד המנצח, במקרה הטוב בבחינת "עוד ניצחון כזה ואבדנו", כפי שניתן לומר על ניצחונה של ברית המועצות על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. כאלה היו גם תוצאות שתי המלחמות שחיילי מעצמות-העל היו פעילים בהן בימינו: מלחמת וייטנאם ומלחמת אפגניסטן גם של ברית המועצות וגם של ארה"ב. זה גם הסיפור של המלחמה האזורית הגדולה במפרץ הפרסי בין אירן לעירק, ושל מלחמת לבנון הראשונה, שיזמה ישראל. לא מעט ישראלים ואחרים מפקפקים ברווח של התוצאות לטווח ארוך של מלחמת ששת הימים שגררה את מלחמת יום הכיפורים ואת מלחמת הטרור ואנטי טרור הנמצאת בינינו לבין הפלשתינים מאז ועד היום. מכיוון שכמעט אין ניצחונות חד-משמעיים במלחמות, אפשר להחליף את ההבחנה הקלאסית, בין המנצחים למנוצחים, בהבחנה אחרת: בין מובסים ל"רק מפסידים".

לפני מיליוני שנים, כשהחל האדם להשתמש בנשק, הוא נועד להגנה על בעלי הידיים ההולכים על שתיים מפני חיות-טרף ומפני בני-מינם, וגם לציד (אספקת מזון) ולתקיפת בני-אדם אחרים (הקדמת תרופה למכה או חיזוק אנרגיית השרידות
של התוקפים).

בימינו הנשק הוא אמצעי אנטי-שרידותי. העולם הוא כפר גלובּלי קטן, שני הצדדים הם בעלי אותה תרבות לחימה, פחות או יותר, ומועט הוא הסיכוי לשרוד בשדה הקרב. האירועים בקו-הדם הם טקסי-התאבדות המוניים של חיילים, אנשים שמטרתם העיקרית היא לחיות. לכן חרדה כל-כך ארצות-הברית, המעצמה העשירה והחזקה, לשלום חייליה המצוידים היטב, ולא מיהרה לצאת למלחמה נגד עירק, מדינה קטנה ופושטת-רגל, בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה. הנשיא בוש חשש מפני נקמתם ועוינותם של הורים שכּולים, אלמנות ויתומים, שאמצעי-התקשורת הטוטאליים יבטאו את רגשותיהם והחשבון ייפּרע בבחירות ב-1992 שיהיו אחרי הטבח האפשרי. אותם דברים אמורים לגבי בנימין נתניהו ביחס למתינותו כלפי החמאס ברצועת עזה. בוש נאלץ להתחשב בבוחרים, לא רק מפני שהוא נשיא של מדינה דמוקרטית ועליו לייצג לכאורה את האינטרסים של בני עמו, אלא גם מפני שהוא רצה להיבחר לנשיא לקדנציה נוספת. חמישה וחצי חודשי ההמתנה של הקואליציה האדירה, בראשות ארצות-הברית, היו התוצאה הדיאלקטית של ההיזונים החוזרים בין מרכיבים אלה: רצון לשרוד, אינטליגנציה אנושית, קומוניקציה, מערכות פוליטיות, מערכות ביטחוניות, מדע, טכנולוגיה ומערכות-ידע, ומיתוס הביטחון.

ממלחמת טרוֹיָה, שהתרחשה לפני כשלושת אלפים שנה, ותוארה ב"איליאדה" של הומרוס, יצאו נפסדים כל המשתתפים, ורובם נהרגו: כקורבן אדם לפני מעשי האיבה, בקו-הדם מול חומות טרויה, בטבח שאחרי כיבוש העיר, בתלאות מסע הַשִּׁיבָה הביתה ובקבלת-הפנים הרצחנית שציפתה לגיבורים החוזרים. ולשם מה? כדי להחזיר לבֵיתה אישה אחת שברחה מבית בעלה עם אהובה. הלנה היפה, אגב, הייתה היחידה שלא ניזוקה: מנלאוס סלח לה ושניהם חיו בעושר ובאושר. אפשר לשער שלפני מותה סיכמה הלנה הזקנה כך את חייה: היה מרתק.

סיפור מלחמת טרויה הוא נבואה, אות-מבשר קדום לחוסר התבונה הצבאית. כל ההוויה הצבאית והמלחמתית מקופלת בו: מניעים אוויליים, תכנון לקוי, פיקוד כושל, החשה הדדית, אפס רווח. הציביליזציה שלנו קיבלה ממנו את מיתוס הגבורה של אכילס והקטור, את מיתוס העורמה של אודיסיאוס, ממציא הסוס הטרויאני, ואת מיתוס הכבוד שעל אנשי המעלה למות למענו. עם המיתוסים האלה יצאה הציביליזציה שלנו להרפתקת ההתאבדות. לקחי מלחמת טרויה, כמו לקחי כל המלחמות, לא הופקו מעולם.

מיתוס הביטחון היה הכשל שהגביר את המוטיבציה למות מות גיבורים וחסם את התפתחות התבונה הצבאית. עורמה במלחמות, כן. שליטה – לעתים רחוקות. גבורה, בשפע. תבונה – מעולם לא. והרי האינטליגנציה היא אמצעי-השרידות של המין האנושי! הגיבורים המיתולוגיים של מלחמת טרויה שרדו בזיכרון התרבותי והופיעו שוב ושוב במחזות, בשירים ובסיפורים. רוב אנשי קו-הדם, בשר-התותחים של המלחמה ההיא, נותקו מיקיריהם, התבוססו בדם ובבוץ שנים על שנים, הוזנחו פצועים בשדות הקרב, גססו ללא סיוע רפואי ומתו למען המטרה חסרת הטעם. בלי בשר-תותחים אין קרבות ואין מלחמות.

תולדות המלחמות הן גם תולדות המלחמות נגד המלחמות. מרד בשר-התותחים, מרד המסרבים למות למען החזרת הלנה למנלאוס או למען אינטרסים יותר רלבַֿנטיים לכאורה, הוא אולי סיפור-העלילה המרתק ביותר בחוויה האנושית של כל השנים. זה סיפור של כישלון (לפי שעה), ומה מרתק יותר מכישלון מפואר? גיבורי המלחמה נגד המלחמות השיגו הרבה דברים אבל לא את מטרת-העל, לא את קץ המלחמות. בימי וייטנאם צברה המלחמה הזאת תנופה, ובמשבר של שנת 1990 הוכחה עוצמתה, לפחות כדוחה את תחילת המלחמה. מלחמה שנדחית, שמאבדת מומנטום, אולי לא תפרוץ.

מרד בשר-התותחים, הנמשך עד ימינו, התחיל אחרי מלחמות נפוליאון, כשעשרה מיליון אנשים, מזה שני מיליון צרפתים, נהרגו בהן. אחרי הלם-המלחמות האלה לא ניצחה צרפת במלחמה כלשהי, וברוב מלחמותיה הובסה. במאה הקודמת הבשילו חמישה תהליכים שהפכו את תופעת המלחמה לכל-כך בלתי-הגיונית, עד שההתנגדות לה חדלה להיות נחלת תנועות פוליטיות ואליטות חברתיות בלבד, ומצאה אחיזת-מה גם בציבור הרחב:

• תהליך המעבר מאמצעי-לחימה מכניים לאמצעי-לחימה כימיים, שהחל במאה השלוש-עשרה. שכלול אמצעי הלחימה וייצורם התעשייתי, צמצמו את הסיכוי לשרוד בשדה הקרב, והגדילו מאוד את מספר ההרוגים.

• התפתחות הצבאות הלאומיים. מספר המשתתפים בקרבות גדל מאוד, ורובם לא היו חיילים מקצועיים ולא רצו בקריירה צבאית. היה זה "אספסוף חמוש" יותר מאשר צבא. נכונותם של בני מעמד בשר-התותחים למות למען התהילה, הדגל והסיכוי להיות מרשל, לא הייתה רבה. החזקתם של צבאות אלה, בימי שלום ומלחמה, נהייתה יקרה מאוד, וביזת

המנוצחים לא כיסתה את ההפסדים.

• השימוש הצבאי במסילות-הברזל. הכוחות הצבאיים נעשו ניידים, ולא היה קשה לרכזם מהר ולשלוח אותם מייד לשדה הקרב.

• התחזקות ההומניזם וצמצום השפעת הדת. תהליכי החילון ותופעת "מות האלוהים" החריפו את ההתנגדות למעשי טבח, והגבירו את ההתנגדות למלחמות ולממסדים הפוליטיים הגורמים למלחמות.

• תקשורת: שכלולי הדפוס, התפתחות העיתונות והמצאת הטלגרף. כתבים צבאיים נכחו בשדות הקרב והזרימו לעורף מידע רב בזמן אמיתי. לראשי המדינות ולמפקדי הצבאות כבר היה קשה להעלים את מחדליהם וכישלונותיהם.

בגלל מיתוס הביטחון ובגלל היעדר השקעות אינטלקטואליות בתחומי הצבא והמלחמה, נשאר הפיקוד על הצבאות פרימיטיבי, כפי שהיה אלפי שנים. המפקדים הבכירים לא שלטו בצבאות שנעשו מתוחכמים בגלל אמצעי-הלחימה שהמציאו, פיתחו וייצרו מדענים, מהנדסים וטכנאים אזרחיים, ודפוסי החברה המערבית הביקורתית לא התאמו להם. מפקדים אלה לא נפתחו לביקורת ולא הסכימו לשינויים. הם הסתגרו במסגרות הצבאיות, זלזלו בביקורת האזרחית וניצלו להגנת עצמם את מוסדות החינוך ואת התעמולה של מדינותיהם. התוצאה הייתה התגברות הכאוס במלחמות.

אחד מגדולי האינטלקטואלים הצבאיים בהיסטוריה, הגנרל הפּרוסי גֶרהַרד פוֹן שַׁרְנְהוֹרְסְט, כתב ב-1806, לפני שהביס נפוליאון את צבא פרוסיה בקרב יינה: "יודע אני היטב מה עלי לעשות, אך מה ייעשה בשדה הקרב ממש יודע רק אלוהים". עשרת אלפים שנה לפני-כן ידע כל מנהיג טבעי של חבורת ציידים מלקטים כמעט בדיוק מה יתרחש ברגעי הציד או בתגרה עם חבורה אנושית אחרת.

________________________

מלחמה בתרבות של "מרד בשר התותחים" מחייבת הסכמה לאומית
• "מרד בשר התותחים" אחרי מלחמות העולם הראשונה והשנייה
• "במערב אין כל חדש"
• חיי הרווחה תִּגְבְּרו את ההתנגדות למלחמות
• במלחמת העולם השנייה טייסי מטוסי קרב התחמקו משדות הקרב
• השמאל האירופי היום הוא מזיגה בין הסוציאליזם המרכּסיסטי לבין מרד בשר התותחים ההומניסטי ועידן הידע האנטי-מיתולוגי.