התהליכים המתרחשים מעל ומתחת פני השטח בציבור החרדי לגווניו, אפיוניו, ויחודו, מציבים בחזית הבמה הציבורית את המציאות המבולבלת, החסרה, את העדר המחפש רועה ואף משכוכית אין בנמצא.

הציבור הישראלי בהכללה אינו יודע להבדיל בין חסידיות שונות, בין מתנגדים לליטאים, בין הכיפות, מראייהן, צורתן. הדקויות הללו מעולם לא הטרידו את הציבור אשר ראה בחרדים גוף אחד כולל, משוואה פשטנית ופשוטה. חליפה שחורה, זקן, כיפה שחורה או מגבעת, שווה חרדי.

תחת הכותרת המכלילה הזו כונסו אנטי ציונים ואוהבי ישראל, שורפי דגלים ומי שאינם אומרים תחנון ביום העצמאות, קיצונים ואנטי ממסדים, מול ממלכתיים, אנשי מעשה ואנשי תורה, הנושאים בנטל הגיוס והממיתים עצמם באוהלה של תורה. ספרדים ואשכנזים, כולם בעיני הציבור נקראו בשם אח, חרדים.

קל היה להכניסם למגירה אחת, קל היה לקטלג אותם על-פי מראם בלבד, זאת בהיותם מכונסים ברובם המכריע תחת הנהגות ברורות אשר אין לערער או להרהר אחריהן. החלטות ההנהגות הרבניות היו כספר התורה היורד מהר סיני על-ידי משה רבנו העכשווי. ציפור לא צייצה, עוף לא פרח ואף אחד ממקבלי מרותם לא ההין להמרות פיהם. גדול הדור היה גדול הדור, נשיא הדור היה נשיא הדור,כ ל כך פשוט, כל כך ברור.

לעג ובוז

אלא שמאז הסתלקותם לבית עולמם של דמויות המפתח בדורות האחרונים, הרב עובדיה יוסף אשר יורשו חכם שלום כהן שאינו משתווה ביכולתו העוצמתית של הרב עובדיה לאחד את החרדים, בני עדות המזרח תחת מועצת גדולי תורה אחת, עבור לרב מנחם מן שך, אשר יורשו היה הרב שלום אלישיב אשר עם פטירתו התקיים מאבק קשה בקרב שומעי לקחו בין הרב חיים קנייבסקי לרב שטיינמן ועם הסתלקות האחרון לבית עולמו נותר הרב קנייבסקי אחרון המנהיגים בעלי יכולת השפעה משמעותית. בקרב החסידיות המצב טוב יותר, אך גם שם ריבוי היתר של חצרות, בהן זניחות עד כדי מבוכה, לצד חצרות איתנות ועוצמתיות כמו בעלז, גור, ויזניץ' וחב"ד שם הרבי עדיין הוא האוטוריטה ואין בילתה, חוסות תחת הנהגה בעלת השפעה.

העוצמות של ההנהגה החרדית החסרה לצד שינויים חברתיים רבי עוצמה כמו השפעת המדיה החברתית, האינטרנט, פתיחת מוסדות אקדמאים לנשים וגברים, בנפרד כמובן, רוחות הקדמה שהחלו לנשוב בתוככי חומות הקדושה של עולם התורה, הצורך ביציאה לעבודה גם מגברים שבית המדרש הוא כל עולם, הרצון לא לחיות חיי מחסור ולהותיר את "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, על הארץ תישן, חיי צער תחייה ובתורה אתה עמל", זהו אידיאל שזנחו רבים בציבור זה.

בהיעדר הנהגה עוצמתית, הנהגה רוחנית כפי שהייתה עד הדור האחרון, כוחו של הפרט החרדי גובר על כוחו של השבט החרדי הכללי כבעבר. השייכות עדיין קיימת, הלכידות והערבות ההדדית מתוך תחושת אחריות פועמת עדיין במרקם החרדי באופן כללי, ברם, אי-אפשר שלא להבחין בסדקים המתהווים. די היה לראות את הרגרסיה הנוראה בציבור הכללי ביחס לחרדים בימי מגיפת הקורונה. הסטריאוטיפים, הסטיגמות, הלעג והבוז לצד ההאשמה והיחס הקשה חזרו במלא עוזם כאילו לא התרחש מעולם תהליך איטי של התקרבות בין השבטים. הבלבול בקרב חלקים בציבור החרדי לגווניו, ההוראות הסותרות, ההוראות המבלבלות, הקיטוב בין המצוי לרצוי מעולם לא בלט כל כך.

הציבור החרדי לגווניו חסר את עמוד השדרה העוצמתי של ההנהגה אשר דבריה כאורים ותומים לחסידיה, האם מציאות זו מעידה על חולשתו או חוסנו של ציבור זה? ימים יגידו.