עד תחילת הציביליזציה הצבאית הנוכחית, לפני כשנים-עשר אלף שנים, היו כל בני האדם ברברים על-פי ההגדרה, אף כי היו ביניהם סוגים והבדלים שונים שאותם חושפים הארכאולוגים והאנתרופולוגים. עם התפתחות הציביליזציה שלנו, בעקבות פיתוח טכנולוגיות שחוללו את המהפכה החקלאית, ייצור המזון והתיישבות הקבע, נוצרה ההבחנה בין בני התרבות ובין הברברים. בני התרבות, שהקימו יישובי קבע חקלאיים בעמק הפרת ובעמק הנילוס, ומאוחר יותר ערים, צברו יותר אנרגיית שׂרידות משבטי הציידים והלקטים שהמשיכו לנדוד. הארגון החברתי של יושבי הקבע היה יותר יעיל, כלכלתם הייתה יותר מפותחת, צבאם היה יותר חזק והיה להם פנאי לפתֵח תרבות טכנולוגית, ארגונית, כלכלית ואומנותית יותר עשירה, משום שהיה להם פנאי לטפּח אינטליגנציה יותר מפותחת.

הצבא של בני התרבות היה מערכת חיסונית עיקרית של הארגון החדש שלבני אדם והוא הופעל לנטרל איומים עכשוויים ועתידיים מכל הסוגים. בני התרבות, ששלטו בטריטוריות החשובות ביותר של העולם העתיק, השפיעו כמובן על הפריפריות.

הברברים יִיצרו פחות מזון מבני התרבות, היו פחות עשירים, ארגונם החברתי היה פחות מפותח וצבאם היה פרימיטיבי יחסית; אף-על-פי-כן לא השתלטו בני התרבות על כל הברברים, לא השמידו ולא תִרבתו אותם. לפעמים ניצחו הברברים את בני התרבות, מפני שלברברים היו (ויש) כמה יתרונות שׂרידותיים שאין לבני התרבות: הברברים רעבים יותר, קשוחים יותר, קנאים יותר, יש להם פחות מה להפסיד, הם מאורגנים תמיד במסגרות צבאיות ורגילים לחיי צבא מפני ששרידותם מבוססת, במידה רבה, על שוד וניטרול שוד, כמו הבדואים שאותם אִסלֵם מוחמד במאה השביעית לספירה. מוחמד עצמו התחזק באמצעות פשיטות שוד על שיירות סוחרים.

בהתנגשויות בין בני התרבות לברברים, היו הראשונים מעוניינים לנצל את האחרונים
כעבדים, למשל, או לתרבֵּת אותם, ואילו מטרתם של האחרונים הייתה לחסל פיסית את
הראשונים וליטול את כל רכושם. אסטרטגיית ההשמדה והטבח של הברברים יעילה יותר
בשדה הקרב מאסטרטגיות מתונות ממנה. לכך יש להוסיף את נקודת התורפה של בני התרבות: תהליכי הסתאבות.

הגיבור האולטימטיבי של מלחמת העצמאות וחוקר צורות לחימה, אריה טפר-עמית, ציין כמה הבדלים בין מלחמות בני התרבות לבין מלחמות הברברים: "בתמרון הברברי תוקף הצבא את האויב, באגף ובעורף, במטרה להשמידו. חניבעל השתמש בתמרון זה נגד הרומאים בקרב קאניי בשנת 216 לפני הספירה, והשמיד בקרב שבעים אלף לוחמים רומאים. לעומת זאת, בתמרון בני התרבות תוקף הצבא את האויב בחזית, כדי להתישו ולהכניעו, והוא נלחם עד כלות הכוחות של האויב או שלו. הגנרל הבריטי ברנרד מונטגומרי השתמש בתמרון בני התרבות במערכת אל-עלמיין, שנמשכה מ-23 באוקטובר עד 2 בנובמבר 1942, ובסיומה נסוג רומל (חייליו לא נטבחו) בקצב שהיה נוח לו". עמית טען, שאילו הושמד צבאו של הגנרל הגרמני ארווין רומל באל-עלמיין, היו בריטניה ובעלות-בריתה יכולות "לקצר את המלחמה, לפחות בחזית צפון אפריקה והמדבר המערבי, ולהוזיל את מחירה. כדי להיות בן-תרבות הקריב מונטגומרי חיי צעירים רבים ובכך עודד התגברות של מרד בשר התותחים בהמשך המלחמה ואחריה".

עמית הצביע על נקודות התורפה של הלוחמים הברברים. "צבא הברברים מסוגל להכריע את האויב ולכפות עליו תנאי מנצחים, אך הוא מסתכן גם בתבוסה כאשר המצביאים נהרגים בקרב ואין מי שינהיג את הצבא ואת המדינה. זה סגנון של הימורים וסיכונים, סגנון של אהבת הקרב, אפילו על חשבון סיכון בתבוסה במלחמה. זהו סגנון הירואי, שרוב העמים בני התרבות דחו אותו מעליהם (אבל השתמשו בו כסמל). זה הלקח מהמלחמה הקלאסית בין בני התרבות לברברים, המלחמה בין הרומאים לקרתגו בימי קדם: למרות הניצחונות המזהירים של חניבעל בקרבות אחדים, רומא היא שניצחה בסופו של דבר, בכך שכפתה על קרתגו מלחמה עד כלות הכוחות. חוקר המלחמה הבריטי בזיל לידל הארט כינה את המפקד הרומי, סקיפיו אפריקנוס שהביס את חניבעל, 'הגדול מכולם'. זאת גם הסיבה שהגרמנים, שניהלו קרבות מזהירים במלחמת-העולם השנייה, הובסו בסופו של דבר".¹

בזיל לידל הארט הוא אולי המפורסם ביותר בין הוגי-הדעות הצבאיים של בני התרבות. האידיאל שלו היה: מלחמה בלי קרבות, קרבות בלי הרוגים, ניצחון הודות לתוכנית גאונית ותמרון מבריק. לדבריו, הניצחון במלחמת בני-תרבות מתבטא בביטול רצון הלחימה של האויב; לכן המטרה הצבאית של מלחמה היא שבירת הרצון הזה, ואם המטרה הזאת מושגת ללא שפיכות דמים, מה טוב. זאת תמצית "אסטרטגיית הגישה העקיפה" של לידל הארט. רב-אלוף יגאל ידין, שהיה רמטכ"ל בפועל במלחמת העצמאות, התפאר שצה"ל ניצח את צבאות ערב במלחמת העצמאות לאור עקרונות האסטרטגיה העקיפה שניסח לידל הארט ושמאז ומעולם אומצה על-ידי בני התרבות. צבאות ערב ששוגרו להשמיד את מדינת ישראל כָּשלוּ וצה"ל שניצח נמנע מלהשמיד אותם והסתפק בגירושם אל מעבר לגבול .²

לעומת זאת במחצית הראשונה של המלחמה, מהחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 ועד הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948, נקטו שני הצדדים, ערביי ארץ ישראל והיישוב היהודי, באסטרטגיה ברברית של השמדה. ליהודים היה אינטרס שלא תקום מדינה פלשתינית ממזרח למדינת ישראל. על כן פעל בן-גוריון להביא לשליטת ירדן ביהודה ושומרון, ושלא יישארו ערבים רבים בשטח מדינת ישראל ולכן עודדו היהודים באלימות את בריחתם מן הארץ למחנות פליטים ביהודה, שומרון, ירדן, עזה, לבנון ובסוריה. ערביי ארץ ישראל התאמצו למנוע את הקמת המדינה בטבח שיירות הדסה ויחיעם, ובטבח השבויים בכפר עציון. אף שהערבים ניצחו בשלב הראשון של המלחמה, וגרמו לארצות-הברית לסגת מתמיכתה בהקמת המדינה, נפלה רוחם בעקבות נפילתו של מנהיגם עבד אל-קאדר אל-חוסייני בקרב הקסטל, והמהלך הפסיכולוגי של עלילת הדם בדיר יאסין. במלחמה הזאת בני התרבות ניצחו את הברברים ועדיין ידם על העליונה: הברברים נוקטים בעיקר בלוחמת טרור, ובני התרבות נוקטים במלחמת התשה מודיעינית, משטרתית, מדינית וכלכלית משולבת; לפעמים במבצעים צבאיים טהורים דוגמת מבצע "חומת מגן" ביהודה ושומרון ב-2002.

בין אמצע המאה התשע-עשרה לאמצע המאה העשרים היו צבאות פרוסיה וגרמניה
מעין נציגים של מלחמת הברברים בתקופה המודרנית, אף כי היו לגרמניה, כמובן, מאפיינים רבים מאוד של מדינת בני-תרבות. הצבא הגרמני היה אחד הצבאות היעילים ביותר בהיסטוריה, הודות לשילוב המאפיינים התרבותיים עם המאפיינים הברבריים. יותר מכל אדם אחר, נתן הוגה-הדעות הצבאי קרל פון קלאוזביץ ביטוי לדוקטרינה של מלחמת הברברים, ואין פלא שאנשי צבא והיסטוריונים צבאיים, שרובם בני עמים תרבותיים, מעריצים אותו וסבורים שהוא גְדול הוגי-הדעות הצבאיים.

כל צבא הוא ריכוז של ברבריות, וצבאות של עמים בני תרבות אינם יוצאים מהכלל הזה. שואת העם היהודי במלחמת-העולם השנייה, הייתה תוצאה ישירה של מלחמת הברברים המודרנית והצו הקטגורי של סוג לחימה זה: להשמיד את האויב. הנאצים ראו ביהודים אויב שקיומו מסכן את שרידות גזעם ותרבותם, כלומר אויב שמצווה להשמידו. היעילות ותיעוש ההשמדה היו תוצאת האיכויות התרבותיות שסיגלה לעצמה גרמניה הנאצית.

הפילדמרשל אלפרד פון-שליפן, מי שהיה רמטכ״ל צבא גרמניה חמש-עשרה שנים (1891–1906), תלמידו של קלאוזביץ ואחד ממעצבי המיליטריזם הגרמני במאה הנוכחית, העריך לא את סקיפיו אפריקנוס אלא את חניבעל. הוא השווה כל פעולה צבאית וכל תוכנית-קרב עם קרב קאניי, וטען שכל המצביאים הגדולים ניסו לבצע את תמרון קאניי, גם אלה שלא ידעו דבר על תמרון זה. "מערכת קאניי מושלמת היא מאורע נדיר בתולדות המלחמות", כתב פון-שליפן. "לשם כך דרוש, מצד אחד, חניבעל ומצד שני דרוש טרנטיוס וארו. שניהם פעלו, כל אחד לפי דרכו, להשגת התכלית הגדולה".³ תקנון השירות הגרמני היה מבוסס על תפיסת פון-שליפן. בסעיף 392 של תקנון זה נכתב: "צירוף של ההתקפה החזיתית עם התקפה לופתת הוא הערובה לניצחון בטוח".⁴ משמעותו של "הניצחון הבטוח" היא השמדת האויב.

__________________________

בשבוע הבא: סדר עולמי אנגלו-אמריקני; רוג'ר בייקון וג'ינגיס חאן משנים את ההיסטוריה; גילוי אבק השריפה באירופה; תחילת החשיבה המדעית המודרנית כדי לנטרל את האיום המונגולי; מלחמת מאה השנים והפתעת קרב קְרֵיסי; ז'אן דארק הופכת את הקערה על פיה.

1. אריה טפר-עמית, "מלחמת הברברים ומלחמת בני התרבות", "מטרה", 1989).
2. ראיונות עם יגאל ידין.
3. יהודה ואלך, ״תורות צבאיות״, 1977.
4. "מטות-כלליים", צה״ל, 1951.