|
|
על אם הדרך [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
עשרות אלפי אנשים מגיעים לשאת תפילה על קברה של רחל אמנו ביום ההילולא בי"א חשוון. על -פי המסורת בתאריך זה נפטרה רחל אמנו שייצגה לאורך שנות הגלות את דמות האם המתפללת לרחמים על בניה. דמותה מקבלת מקום מרכזי במדרש ובמסורת ומהווה סמל לאומי לכמיהתו של עם ישראל לצאת מהגלות ולשוב לארץ ישראל.
מובא במדרש: "לאה תפסה פלך הודיה ועמדו הימנה בעלי הודיה וכו'. רחל תפסה פלך שתיקה ועמדו כל בניה בעלי מסטרין וכו'" (בראשית רבה ע"ח, ה'). ממאמר זה של חז"ל אנו למדים שלא רק היכולת לשתוק היא ירושה, אלא גם היכולת לדבר. שני כוחות אלו הם הבונים את עם ישראל. צריך רק לדעת מתי להשתמש בכוחות אלו.
מי הם בעלי המסטירין? מסטירין - מלשון מסתורין, סתר. חז"ל מונים במדרש שלושה בעלי הסתר: בנימין, שאול ואסתר המלכה. נראה כי מדרש זה מקביל לדברי הגמרא במסכת מגילה: "צניעות שהייתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול... ויצאת ממנה אסתר" (י"ג, ע"ב). השתיקה והצניעות משמעותם בניין של עולם פנימי. אם נתייחס לעולמה הפנימי של רחל ונראה דבר מעניין. רחל אמנו גדלה בבית שהיה רחוק מתורה ומצוות - בית של רמאי, בית של עבודה זרה. לא היה לה קל לגדול בבית אביה וכך גם בהמשך חייה כאשת יעקב וכאם לבנים.
הייסורים שעברו עליה בימיה הקצרים בביתו של רשע ורמאי, ועם נישואיה ליעקב שאז מגלה כי הינה עקרה ובוכה על מר גורלה ומשמגיעים מים עד נפש בשלב מסוים אומרת היא לבעלה בייאושה: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" (בראשית ל', א').
כאשר היא נפקדת בבן לפי חז"ל היא זכתה לכך בזכות שתיקתה והבלגתה לאחותה לאה. לאורך כל הדרך היא קוראת לבנה בשם יוסף - שם בעל שתי משמעויות. הראשונה - השם מציין את הכבוד שהושב לה. השנייה - הציפיה לבן נוסף - "ותהר ותלד בן, ותאמר אסף אלוקים את חרפתי וקרא שמו יוסף לאמור: יסף ה' לי בן אחר" (בראשית ל', כ"ג)/
צער גדול
בשלב מסוים מחליטים יעקב ורחל לעזוב את מקום מושבם בפדן ארם ולהשתקע רחוק ככל האפשר. למרבה הצער כוחה של רחל לא עמד במסע הארוך שהמשיך לגלעד, ומשם למחניים, לשכם ולבית לחם, ובדרך לאפרת מוצאת רחל את מותה, במהלך לידת בנה השני. ברגע האחרון קוראת היא לבנה 'בן אוני', ויעקב בצערו שינה את שמו לבנימין.
יעקב קבר את רחל על אם הדרך, כיוון שראה ברוח הקודש כי בעתיד לבא העם היהודי יעבור בבית לחם בדרכו אל הגלות. הוא קווה שרחל תחוש את הצער הגדול של בניה ותתפלל עליהם בשמים.
דמותה של רחל אמנו היא אולי הדמות הכי מעניינת מבין האימהות. היא היחידה מכלל האבות והאימהות שלא נפטרה בשיבה טובה, אלא מתה בדמי ימיה, רק בת 36 שנים בפטירתה. היא גם היחידה שלא זכתה להיקבר כשאר האבות והאימהות במערת המכפלה אלא נקברה על אם הדרך בואכה בית לחם.
בזמן חורבן בית המקדש הראשון שעם ישראל יצא לגלות עברו דרך בית לחם והתפללו על קברה של רחל אמנו ואף היא הצטרפה לתפילתם ובקשה מהקב"ה שישמור על בניה, והקב"ה משיב לה שתמנע קולה מבכי ודמעה שהרי בניה עתידים לשוב מהגלות לארץ ישראל.
מובא ברמב"ן שרחל היא סמל של צער גידול בנים, מהיום הראשון קיבלה רק צער כאשר נולד לה יוסף, שהרי לקחו לה את הילד ומכרו לה אותו. וכשנולד בנימין היא נפטרה. בקשתה מיעקב שיתפלל עבורה לפרי בטן נתקלת בשלילה. כמה צער היא צריכה לעבור.
לא לחינם זכתה רחל אמנו במידות הנעלות והתכונות המצוינות של ענווה וצניעות אותן העבירה לבניה וצאצאיה. הצניעות שגילתה כשמסרה את הסימנים לאחותה. השתיקה שעברה לבנימין בנה שידע על מכירת יוסף ושתק וכן לשאול המלך שהיה מיוצאי חלציה, ואחרונה אסתר המלכה שלא גילתה את מוצאה.
רחל אמנו הפורשת כפיה על עם ישראל מסמלת לנו את האם היהודייה הפועלת מתוך מסירות נפש תוך ויתור על שלמות אישית.
