בתקופה שבה אבי ציין את בר-המצווה שלו בברלין, היטלר היה בשלטון זה חמש שנים. היה זה באוקטובר 1938, ועל היהודים כבר הוטלו איסורים רבים שהגבילו את השתתפותם בחיי היומיום בגרמניה. הבכנרים היו נואשים לעזוב את גרמניה, אבל ניסיונותיהם להשיג ויזות עלו בתוהו.

אף על-פי שהמצב היה קשה, בני המשפחה לא יכלו לדמיין ששבועות ספורים אחרי בר-המצווה של פרדי בכנר, בתי כנסת ברחבי אוסטריה וגרמניה יושמדו באירועי ליל הבדולח. אחד מבתי הכנסת הללו היה רייקה שטראסה, שם עלה פרדי לתורה. יעברו שנים רבות עד שבית הכנסת ברחוב רֶיְיקֶה יציין בר-מצווה נוספת.

אבי נולד בברלין ב-28 בספטמבר 1925, י' בתשרי, יום הכיפורים. העובדה שנולד ביום כיפור, היום הקדוש ביותר בשנה, הייתה משמעותית עבורו במיוחד, מסיבות שהבנתי אף אני מאוחר יותר.
האנטישמיות הייתה רווחת בתקופת ילדותו של פרדי. ב-1935, כשהיה בן עשר, נשללה אזרחותו הגרמנית, וכיהודי נאסר עליו ללמוד בבית ספר ציבורי. בהיותם יהודים שומרי מצוות, הבכנרים המשיכו לשמור על דתם, ופרדי הלך לבית הספר שבבית הכנסת רייקה שטראסה. הוא חבר לתנועות נוער כמו בר-כוכבא ומכבי, ולקח חלק באירועי הספורט, הטיולים והמפגשים שארגנו. פרדי נהג לציין לטובה את הקהילה היהודית. הקהילה הייתה "הדבק ששמר עלינו יחד", אמר. "הם דאגו שנהיה שמחים ועסוקים".

בר-המצווה של פרדי התקיים בי"ג בתשרי. פרשת השבוע הייתה "האזינו", שאותה קרא פרדי לצד ההפטרה. יחד איתו, נכחה במקום קבוצה קטנה של חברים ומכרים שנותרו עדיין בברלין. חלקה העיקרי של פרשת "האזינו" מוקדש לשיר של משה לאלוהים. זהו השיר האחרון ששר הנביא לפני מותו. בפסוקים מזכיר משה לבני ישראל שאף שאלוהים העניש אותם על עבירותיהם, הוא גם חידש את הברית עימם, סלח להם וגאל אותם. אבי זוכר בבירור את הדברים המנבאים רעות שנשא הרב בפני הקהילה במעמד זה - אזהרתו שהמצב יחמיר בהרבה קודם שישתפר. "צריך לעבור את הלילה כדי להגיע ליום", אמר הרב.

הבכנרים לא יכלו להעלות על דעתם שהדיוקן המשפחתי שצילמו לרגל בר-המצווה של פרדי יהיה, למעשה, התמונה המשפחתית האחרונה שלהם. בימים ובשבועות שאחרי בר-המצווה של פרדי, לילה ירד על ברלין. המצב הסלים דרמטית ב-28 באוקטובר, כאשר 17,000 יהודים בעלי אזרחות פולנית שחיו בגרמניה, כולל אביו של פרדי, נעצרו ואולצו לחצות את הגבול לפולין.

ליל הבדולח ("קריסטלנאכט" בגרמנית) אירע בלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938. מדובר היה במתקפה אלימה, הרסנית ומתואמת על בתים וחנויות יהודיות, וכן על בתי כנסת. למחרת היה שקט בחוץ ופרדי הלך לבית הספר. "הווילונות נתלשו מהחלונות", סיפר מאוחר יותר, "ובית הכנסת שמאחורי בית הספר הוחרב לגמרי. ארון הקודש היה פתוח לרווחה; ספרי התורה וספרי קודש נוספים הושלכו על הרצפה והוצתו". ליל הבדולח היה נקודת מפנה עבור יהודים ברחבי אוסטריה וגרמניה.

והחשכה התעבתה והלכה. פרדי ואמא שלו, "מוּטי", נותרו לבדם בברלין. הם דאגו, ובצדק, שלא יצליחו לכלכל את עצמם. בצר להם פינו את דירתם, מכרו את רכוש המשפחה ושכרו חדר קטן בדירת השכנים. לאחר כמה חודשים, הם קיבלו אישור להצטרף לאביו של פרדי בעיר הולדתו, כשאנוב שבפולין - עיירה הממוקמת כעשרה קילומטרים מאושוויינצ'ים, לימים אושוויץ.

המשפחה עבדה בכפייה עד פברואר 1943, אז הנאצים רוקנו את הגטו. אביו של פרדי נשלח למחנה ריכוז, מוּטי נשלחה לאושוויץ, שם נלקחה ישירות לתאי הגזים, ופרדי עבר ב-27 החודשים הבאים בין חמישה מחנות ריכוז, בהם גריידיץ ואנברג. ב-30 בספטמבר 1944 הגיע לאושוויץ טרנספורט שיצא מאנברג, ובו פרדי. היה זה בי"ג בתשרי. שש שנים קודם לכן, באותו היום ממש, ציין פרדי את בר-המצווה שלה, עומד על הבימה שבבית הכנסת רייקה שטראסה וקורא בפרשת "האזינו". כעת עמד בשערי אושוויץ, ממתין לגורלו. האם יישלח מידית לתאי הגזים, מבלי שתהיה לו הזדמנות להינצל, או האם יורשה לעבוד בכפייה, כך שלפחות יהיה לו סיכוי הישרדות קלוש?

דבריו מבשרי הרעות של הרב היו עדיין טריים במוחו. היה חשוך ופרדי התפלל שלא יחשיך יותר.
"ידעתי שאני נמצא צעד אחד קרוב יותר למוות והתפללתי לאלוהים שידריך אותי", נזכר פרדי.
האם אלוהים יציל אותו, כפי שהובטח לעם היהודי בפרשת "האזינו"? פרדי ניצל באותו היום, כמו גם בשאר הימים באושוויץ, בצעדת המוות הארוכה שלאחר מכן, ולבסוף במחנות הריכוז גרוס-רוזן ודכאו.

במאי 1945 הסתיימה המלחמה. "אחרי כל מה שעברתי", הודה אבי, "הטלתי ספק באלוהים ולא הייתי בטוח שאני רוצה לשמור על מצוות הדת. אך כשיום כיפור הגיע, חזרתי לבית הכנסת". אף על-פי שפרדי עבר את מה שעבר, הוא היה אסיר תודה לאלוהים על שחס על חייו. פרדי היגר לארה"ב ב-1947. הוא התחתן וגידל משפחה בניו-יורק, ולדת היהודית היה מקום חשוב בחייו.
בכל שנה קרא בפרשת "האזינו", ובכל יום כיפור שימש כחזן בתפילת המנחה.

אני מבינה כעת שאבי הקפיד על מסורת זו כעדות לכך שהוא - כמו גם החיים היהודיים בכללותם - ניצלו. אין ספק, כי ההקפדה על המסורת היהודית הייתה קשורה אצלו גם בזיכרונותיו הנעימים מתקופת הילדות וחיברה בינו לבין התבגרותו בבית הכנסת ברחוב רייקה, שם הייתה לפחות מראית עין של נורמליות בתקופה שהייתה הכל חוץ מנורמלית.

אבי נפטר ב-9 בדצמבר 2008. הפעם האחרונה שבה ביקר בבית הכנסת רייקה שטראסה הייתה בבוקר שאחרי ליל הבדולח, כשבית הכנסת הושחת וספרי התורה שבו הועלו באש. המבנה עצמו ככל הנראה לא נשרף עד היסוד, משום שהגרמנים חששו שהאש תפגע בבניינים הסמוכים. בית הכנסת חוּלל פעם נוספת לאחר שהצבא הגרמני השתלט על המבנה כדי להשתמש בו כמחסן.

בשנת 2005, 67 שנה לאחר ליל הבדולח, בית הכנסת רייקה שטראסה נחנך מחדש, אחרי שיפוץ בעלות של 7 מיליון דולר, שהשיב לו את תפארתו שלפני המלחמה. מול בית הכנסת נמצא בית ספר, בדיוק כפי שהיה כשאבי היה ילד. בית הכנסת נראה יפה בתמונות, ולא ניתן לזהות בו סימנים לליל הבדולח או לשנים האפלות שבהן היו הנאצים בשלטון. אבי היה בוודאי מתרגש מכך ששחזור בית הכנסת השיב לו את חזותו מתקופת בר-המצווה שלו.

אני מלאת התפעלות נוכח שיחזור בית הכנסת, אך לצד זאת, אני נזכרת בניצולי השואה ובנזק הבלתי הפיך שחוו. כמו בית הכנסת, הם קמו מתוך האפר, שבורים ורצוצים. כמו בית הכנסת, הם הושחתו, עונו, וחוללו על-ידי הגרמנים. אך בעוד שהמספרים שנחקקו בזרועותיהם וצלקותיהם הממשיות היו גלויים לעין, הפגיעה בנפשם הייתה חבויה יותר. רבים נראו שלמים מבחוץ, אך לא היה זה אלא ציפוי זול שאך בקושי הסתיר את הפגיעה המהותית בהם. בניגוד לבית הכנסת, לא ניתן היה להרכיב אותם מחדש.

יום הולדתו של אבי חל השנה ביום כיפור, זו הפעם השלישית מאז נולד בשנת 1925. תכננתי לנסוע לברלין כדי לבקר בבית הכנסת רייקה שטראסה ביום הולדתו. רציתי להיות בבית הכנסת שבו חגג אבי את בר-המצווה שלו ולדמיין אותו עומד על הבימה, מלא גאווה, עם החיוך השובבי הזה שלו. רציתי להרגיש בנוכחותו.

מגפת הקורונה ומגבלות הנסיעה בין ארה"ב לגרמניה פגעו בתוכניותי אלה. באופן אירוני, איני יכולה להיכנס לאותה המדינה שממנה אבי ומשפחתו ביקשו להימלט על נפשם ב-1930. אני מקווה שאוכל לנסוע לברלין בשנה הבאה לרגל יום כיפור כדי לציין את חייו ומותו של אבי האהוב, ולעמוד באותו המקום שבו הגיע למצוות, הפך מנער לגבר יהודי, והאזין ברוב קשב לדבריו של הרב על אודות האפלה הצפויה ולאחריה - הגאולה.