זה מתחיל עוד בשני הפסים הראשונים. כבר שם מתחילה הדאגה. הרגש האימהי מתחיל לגדול ולגדול, וככל שהבטן תופחת, כך גם הלב מתרחב והאהבה ליצור הקטן שעתיד להיות הילד שלך, רק מתעצמת מיום ליום. זה ממשיך במעקב בבדיקות, באולטרסאונד, דואגים לקנות את הבגדים הכי נעימים, המיטה הכי נוחה, הטיטולים הכי איכותיים - רק שיהיה לו טוב. בכל זאת הוא הילד שלך, בשר מבשרך. אם לא תתני לו הכל, למי כן?
הילד גדל, ממש כבר הולך ומתחיל את צעדיו הראשונים בעולם הגדול. זה השלב שכדאי לשלוח לגן, אולי יכיר חברים חדשים, ירכוש מיומנויות חברתיות, יגדל להיות מי שחלמת שיהיה. אבל דווקא שם, במקום הכל-כך פשוט והגיוני, שם הכל כל כך מסתבך. שם, יכולות לחכות גננות מקסימות, מחייכות, אוהבות, מטלפות, כאלו שיתנו את נשמתם לנשמה שאנחנו יצרנו. אבל יכולות לחכות גם כאלו אחרות. במקום חיוך - מבט זועף, במקום אהבה - ריחוק ושנאה. ובמקום ליטוף - סטירה.
נשמע מזעזע? ברוכים הבאים לישראל 2020. השנה, נחשפו עשרות מקרי התעללות של גננות בגני הילדים, בצהרונים ובפעוטונים. הגנים ברמלה, בחולון, בראש העין, ברמת גן, הם חלק מרשימה ארוכה של גנים בהם נאשמו הגננות במקרים של התעללות ופגיעה בפעוטות, בגילאי שנה עד שלוש. מקרי ההתעללות כללו חבטות, סטירות, קשירה לכיסא, האכלה בכוח, זריקה של הילדים ואפילו ישיבה עליהם. רק שישתקו, שלא יפריעו חלילה לגננת. המקום שצריך להיות הכי מגונן, מחבק ומצמיח - הפך להיות גינה מלאה קוצים, והילדים הרכים שלנו מטיילים שם, נדקרים, מדממים וממשיכים, כי בשביל אותם הקטנים שלא מכירים מציאות אחרת, זוהי שגרה נורמטיבית.
על-פי מסמך שנכתב על-ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שנמסך לחברת הכנסת יפעת שאשא-ביטון, מובאים נתונים על מקרי אלימות בגירים כלפי ילדים עד גיל 12 בעת שהותם במסגרות חינוך. בין השנים 2016-2010 נפתחו על-ידי המשטרה 514 תיקים בגין עבירות אלימות של בגירים כלפי ילדים מגיל לידה עד גיל 6 במסגרות חינוך ובמסגרות טיפול. בתיקים אלה 583 עבירות מסוג עבירות מין, עבירות אלימות, מילולית ופיזית. כמות בלתי נתפסת, שכן מדובר על 514 מקרים, שקרו במאות גנים, ובכל גן היו עשרות ילדים, ואלו רק המקרים המדווחים. יש כאלו שעוד מתרחשים, ממש בקריאת שורות אלו, ואין אף אדם היודע על הנעשה.
מציאות מטורפת
ומה בנוגע לאכיפה? בבדיקה של הגשת כתבי אישום בתיקי אלימות של בגירים כלפי ילדים במסגרות חינוך ובמסגרות טיפול נמצא כי עד היום, מכלל התיקים שנפתחו בשנים שנבדקו, הוגשו רק 39 כתבי אישום - כ-9% מכלל התיקים שנפתחו. ש', צעירה בת 23 מאזור המרכז סיפרה כי במשך שנה החליטה להפסיק את עבודתה וזאת מכיוון שחששה שילדיה יכנסו למסגרות שבהם הגננת תפגע בהם. "התחלתי את עבודתי כסייעת בגן שקרוב לאזור מגוריי, ובמקביל שלחתי את ילדיי לגן שונה. במהלך עבודתי נחשפתי להתנהגות המשונה של הגננת וסייעת נוספת, בו הם נוהגות בילדים בגסות, מעירות אותם מהשינה על-ידי משיכת המזרנים, ונוהגות בהן באלימות.
נחרדתי מהמצב הזה. כמובן שעזבתי את עבודתי ודיווחתי על מקרה זה, אך גם זה השפיע על החלטתי בנוגע לילדיי, ולמרות שלא היה שום חשד בגן בו היו ילדיי, החלטתי להוציא את הילדים ולהישאר איתם בבית. לא יכולתי להעלות על דעתי שאדם אחר יפגע בהם". ש' היא עוד אחת מתוך מאות מקרים של הורים שחוששים לשלוח את ילדיהם למסגרות, ונאלצים להיות איתם בבית, דבר שמשפיע כלכלית וחברתית על משפחות רבות בישראל. מציאות מטורפת זו, שכוללת השפעות מרחיקות לכת על החברה שלנו, אינה יכולה להמשך. הרי לא מדובר רק בפגיעה פיזית, אלא מדובר בצלקת נפשית שתלווה את הפעוטות, הוריהם וקרובי משפחותיהם לכל החיים. האמון שלנו כחברה מתערער אחד בשני. זהו מצב שמחייב התערבות מדינית.
מכאן, ארצה להוציא קול לרשויות לפעול בנושא משמעותי זה. המצב בישראל אינו פשוט, בעיות אופפות אותנו מכל פינה. קורונה, ממשלה, בעיות ביטחוניות, והרשימה עוד ארוכה. אבל הטיפול בנושא הזה יהווה אבן דרך באכיפה משמעותית, בכך שבמדינת ישראל תהיה הכרה שבישראל אין מקום וחמלה לפושעים, ובמיוחד לא לפוגעים בחסרי ישע. ראשית, אני קוראת לפעול בפן המשפטי - להחמיר את הענישה, כך שתהווה הרתעה משמעותית לכל מי שחושב/ת לפעול בעוללים. אדם שרצח יכול לשבת כמאסר עולם בכלא, אך מדוע הענישה של אדם שרוצח נפש של חסר ישע, על-ידי התעללות פיזית, היא רק מספר חודשים ספורים?
שנית, אני קוראת לפיקוח משמעותי בנושא הגננות. לא מספיק רק להתקין מצלמות. לא מספיק רק לעשות ביקורי פתע. זה מתחיל עוד בשלב הראשוני, בו אותה מתעללת מחליטה להיות גננת. יש לבחון כל מועמדת לפתיחת גן ומעון בכלים שונים על-מנת לוודא את בריאות נפשה וכישירותה, כגון: אבחון פסיכולוגי, מכתבי המלצה על המועמדת, בירור האם יש לה את הרגישות והאחריות הראויות בכדי לטפל בפעוטות.
נשוא כאוב
ניקח כדגומא את מקרה כרמל מעודה. האם היא עברה מבחני אישיות? האם עברה בדיקה פסיכולוגית לפני שקיבלה את התואר גננת? סביר להניח, שבבדיקה כזו היו מזהים אצלה קווי אישיות גבוליים, והיו חוסכים מהורים רבים סבל וכאב רב. דבר נוסף, אני קוראת לחברי הכנסת, ראשי העיר ופעילים במגזר הציבורי להעלות את המודעות בנושא זה. הם אינם מעלים על סדר היום נושא חשוב זה, אינם לוקחים לתשומת ליבם את הטיפול בבעיה זו, ואינם חושבים על פתרונות יצירתיים והובלת שינוי משמעותי.
מאסנו לשמוע בפתיחת מהדורת חדשות את הנושא הכאוב הזה. "עוד התעללות נחשפה", "עוד גננת הואשמה". לא מגיע לילדים שלנו לסבול. לא מגיע להורים לסבול. אחת מזכויות היסוד שלנו במדינה דמוקרטית היא הזכות לחיים וביטחון. מעבר לחיים, אנו צריכים ביטחון. והביטחון האמיתי הוא לשלוח את ילדנו לגן, ולא לחשוש כי יחזור מצולק, נפשית ופיזית. משבר הקורונה והסגרים שבעקבתו יצרו מצב שילדנו נמצאים איתנו בבית במקום בגן. הם בונים מדי יום ביומו את האמון שהם נמצאים במקום טוב מוגן ובטוח.
אך, אם אותם ילדים יכנסו חלילה לגן שבו הגננת תתעלל בהם, האמון של אותם ילדים ישבר מול הוריהם. בנקודת מבטו של ילד, הוריו, אלו שאמורים לגונן עליו מכל משמר, הפקירו אותו. יש לפעול בנחישות, דווקא בתקופה זו שהיא מבלבלת ורעועה עבור הילדים, על-מנת שהחזרה לשגרה שלהם תהיה בריאה ונכונה ככל האפשר. כולי תקווה, שהמאמר הזה ישנה, ולו במעט, את התייחסותם של אלו שיכולים לגרום לשינוי משמעותי בעתיד ילדנו.
