בארות של רעל

הפגנות השמאל בישראל ² הפכו מדרך להבעת דעה, לשיטה להפעלת לחץ פסיכולוגי, חברתי ופוליטי על יריבים בכלל ועל גורמי ממשל נבחרים בפרט. שרשרת מצגי-השווא שמפעיל השמאל נגד ראש הממשלה והימין בבלפור בירושלים, ובקיסריה הם טכניקה מוכרת אך נפסדת במאבק פוליטי דמוקרטי, באשר היא אינה משקפת וממקדת את הדיון בנושאי המחלוקת ובהבדלי דעות אידאולוגיים, אלא מנסה לגייס באופן חד-צדדי את תודעת הציבור לטובת עמדתם, באמצעות רעש, צלצולים ופרובוקציות שונות, באמצעות מסרים שהיא מבקשת להבליט טכנית. אותו "טריק" מפעילה גם התקשורת המגויסת, כאשר היא מנהלת באולפניה יום אחר יום ושבוע אחרי שבוע ויכוחים "פנימיים" בין כתביה, שרובם מזדהים עם קו פוליטי אחד ברור, מייצגים אותו בעמדותיהם ובמידת הצורך מתגברים אותו על-ידי שיתוף מרואיינים מוזמנים, שלהם אותן עמדות. בפועל, מדובר תמיד במיעוט מבוטל (כ-7% מהאוכלוסייה) שמנסה לכפות דעות ועמדות על רוב הציבור, באמצעות ההמוניות ומכניזמים אנטי-דמוקרטיים.

בעיני השמאל הישראלי, "אויב הציבור מס' 1" הוא רה"מ נתניהו. אותו מנסה השמאל להפיל כבר למעלה מעשור ללא הצלחה. הציבור הימני מבין היטב שרה"מ נתניהו הוא נכס אלקטוראלי ומנהיגותי, שמשקלו מאזן את כל המניפולציות הגלויות והסמויות של השמאל. לכן הוא משמר את מעמדו בראש הפירמידה חרף שגיאות וכשלים שעדיף היה בלעדיהם. הפיכת רה"מ לנושא מרכזי למתקפות אישיות ונורמטיביות מצד השמאל, עברה כבר מזמן את גבולות הסביר. הציבור הימני ושותפיו הפוליטיים, מבינים היטב את כללי המשחק הצבועים של השיטה, ולא יניח לשמאל להתל בו. מהלך העניינים בשנתיים האחרונות מחזק את הרושם שהשמאל מעכל את העובדה שבתחום האג'נדה הציבורית הכוללת,³ הוא במיעוט, וכך ימשיך גם בשנים הבאות. לפיכך, מנסה הוא לשנות את המציאות ע"י מערכה אישית ומניפולציות משפטיות; אך גם אלה לא יועילו לו.

המפגינים נגד ראש הממשלה אינם מהווים מקשה אחת. יש ביניהם מי שמצטרפים למהלך בתום לב, כשם שיש רבים יותר שמבינים שזו מערכה נפסדת ומניפולטיבית, שניהולה במסווה של שמירת זכויות אדם (חופש הדיבור), גורם לקשיים נכרים במאבק שמנהלת המדינה נגד מגיפת הקורונה והשלכותיה החברתיות, הכלכליות, והמורליות. אלה שמנסים לכפור בכך ובג"ץ בכללם, עושים מלאכתם רמיה, משום שאם עקרון פיזור ההתקהלויות הוא אחד הכללים היסודיים בעיצוב המדיניות לצמצום ההדבקות והפצת המחלה - במקומות פתוחים כבסגורים (גם אם לא באותה מידה) - קיום עשרות הפגנות גדולות ומאות הפגנות קטנות יותר לאורך תקופה מטלטלת זו, היא גחמה פוליטית ותו לא.⁴ במדינה יהודית שבה חיי אדם היו עד לא מכבר ערך מקודש ראשון במעלה, מעודדים מנהיגי ההפגנות ומנהיגי העדות החרדיות תנאי הדבקה מובהקים ותורמים בכך למציאות בה מספר המתים עולה על-2,750 נפש, (23.11.2020) ובכך הופכים הם לעבריינים מוסריים מהדרגה החמורה ביותר.
כפי שנוכחנו לדעת, הפגנות זקוקות ל"פרובוקציות" - אירועים מחוללי תשומת-לב - בכדי להפכן לחדשות ולשמר סביבן מתח ציבורי. במערכת הפצת מידע "עצבנית" כשלנו, מה שחוזר על עצמו למעלה משתי פעמים ברציפות הופך לשיגרה; ושיגרה היא אויבת החדשות. לפיכך, מחפשים המארגנים דרכים ל"נער" את תהליך המזקין ודועך לעבר 'שקיעה" בלתי-נמנעת. ההפגנות בקיסריה, ליד מעונו הפרטי של רה"מ, הפכו לאחד מ"טריקים" אלה, אחרי השלב הראשון של הפגנות בלפור בירושלים וככר רבין בת"א.

לאחרונה הוצבנו בקיסריה בפני התרגיל האחרון בשרשרת "אירועי ההתעוררות", כאשר שכניו⁵ של רה"מ בקיסריה, החליטו לסייע למארגני ההפגנות ליד ביתו הפרטי. כאן המקום לציין שעל-פי החוק, הפגנה פוליטית נגד אזרח ישראלי במעונו הפרטי, חייבת להיעשות במרחק של לפחות 300 מ' מהבית. לשם כך הקצו לפעילים פוליטיים שהם גם מפגינים סדרתיים מקום ואפשרות על גג ביתם, להפגין בקרבה יתרה מאוד לביתו הפרטי של שכנם הוותיק. אין ספק שיש בכך מעשה עוין וניסיון להגדיל את ההפרעה והמטרד של משפחת רה"מ בביתה הפרטי, דבר הנוגד את החוק וגם את כלליה של שכנות טובה.⁶ אני רואה במעשה זה אוטיזם אזרחי עלינו להיזהר משבירת מוסכמות ושחיטת "פרות קדושות" במרחב הציבורי. בתרבות של סימטריה וזכויות שוות לכול, מה שנשחט - מת; אין דרך חזרה והנזק הוא נחלת כולם. במעשה פוליטי זה חשפה עצמה אותה משפחה לתגובת נגד של תומכי נתניהו ללא חסינות מתגובה פוליטית למעשה הפוליטי היזום על-ידה. העובדה שניסתה, או לא מנעה מתומכיה, לשרבב לוויכוח זה את עובדת היותה משפחה שכולה, אינה לזכותה; גם משפחת רה"מ היא משפחה שכולה.