לפעמים משהו קטן מלמד על תופעות משמעותיות, יותר מאשר משהו גדול. למשל: אם חוזרות המחאות של חברה בסכומים קטנים, או אם המדפים בסניפיה של רשת מרכולים אינם מלאים. התנהלותה של ממשלת החילופים בנוגע למינויים הבכירים בשירות הציבורי, מיטיבה ללמד עד כמה גם בנימין נתניהו וגם בני גנץ שקועים בפוליטיקה קטנונית ובמריבות מטופשות, ובכך מועלים בתפקידם בעיצומו של משבר בריאותי-כלכלי-חברתי חסר תקדים.

נניח שיש מחלוקת אמיתית בנושא התקציב (ואין; יש רק תרגיל מלוכלך של נתניהו, אבל נניח לצורך הדיון). נניח שיש מחלוקת אמיתית בנוגע למאבק בקורונה (ואין; הוויכוחים הם בשוליים ולא על האסטרטגיה, אבל נניח לצורך הדיון). נניח שיש מחלוקת אמיתית בנוגע ליחסים עם הפלשתינים (ואין; ממילא אין עם מי לדבר שם, אבל נניח לצורך הדיון). איזו מחלוקת אמיתית יכולה להיות על הצורך לאייש אחרי שנתיים את משרות מפכ"ל המשטרה ונציב שירות בתי הסוהר, ואחרי שנה את משרת פרקליט המדינה? איזו מחלוקת אמיתית יכולה להיות על זכותו וחובתו של כל שר למנות את מנכ"ל משרדו? איזו מחלוקת אמיתית יכולה להיות על מינויים מקצועיים כמו מדענים ראשיים במשרדים?

התשובה: לא יכולה להיות. לכל היותר אפשר להתווכח על מי ייבחר מבין שניים-שלושה מועמדים, ואת זה יש דרכים לפתור. אבל איש אינו יכול לחלוק על הצורך בעצם המינויים, ודאי בזמן שגרה ועל אחת כמה וכמה בשעת חרום. הסיבה היחידה לכך שהמינויים אינם מבוצעים, היא כיפופי הידיים הילדותיים וחסרי האחריות בין נתניהו לגנץ. מה שמלמד הרבה על כל התנהלותם ועל תפקודה של הממשלה המנופחת שהקימו. אם הם לא מסוגלים לעשות את הדבר הפשוט ביותר והשגרתי ביותר – מינויים לצמרת שירות המדינה – כיצד נוכל לסמוך עליהם שיוכלו להתמודד עם הקורונה והמיתון, עם אירן והחמאס?

בכלל לא משנה מי אשם יותר ומי אשם פחות, כי שניהם אשמים. בכלל לא משנה מי התחיל, כי כדי לריב צריך שניים. השורה התחתונה היא, ששתי המפלגות הגדולות ובמיוחד העומדים בראשיהן מתנהלים ברשלנות פושעת, מועלים באמון הציבור, מתקוטטים על כן/לא מנכ"ל, ומפקירים 9 מיליון ישראלים בעיצומה של מגיפה. הסיפור הקטן של המינויים מלמד, ששניהם לא ראויים להנהיג את המדינה.

"תפסת מרובה – לא תפסת", אמר ר' עקיבא. כולנו מכירים דוגמאות רבות לכך, והנה אחת הנוגעת לענייננו הפעם. איילת שקד ניסתה להכניס רפורמה מקיפה במינויים במשרדי הממשלה, כך שלשרים תהיה יותר השפעה בתחום חיוני זה, והגישה הצעת חוק שעוררה מיד התנגדות בטענה לפוליטיזציה של השירות הציבורי. סברתי אז, ואני סובר גם היום, שלפחות בשלב ראשון צריך היה להסתפק ביעד צנוע בהרבה אך חשוב מאוד: למנוע מוועדות האיתור להפוך ממייעצות למחליטות.

שמה של ועדת האיתור מלמד, כי היא צריכה למצוא מועמדים לתפקיד. זהו. לא פחות – אבל גם לא יותר. הבחירה והמינוי אמורים להיות של מי שעליו מוטלת החובה ולכן הוא גם נושא באחריות – המנהל הבכיר או הפוליטיקאי הנבחר. אלא שבפועל, ועדות האיתור הפכו לוועדות המינוי. הן ממליצות על מועמד אחד בלבד, ובית המשפט העליון אף הגדיל לעשות כאשר קבע, כי מדובר בהמלצה מחייבת, אלא אם יש לדרג הממנה (ובעצם: הדרג ה"ממנה") סיבה טובה מאוד ויוצאת דופן שלא לקבל את ה"המלצה".

זהו מצב בלתי סביר ובלתי תקין בעליל. יושבים כמה אנשים, שאיש מהם לא נבחר בידי הציבור, וכופים על נבחר הציבור את מי למנות. אותם אנשים אינם נושאים באחריות כלשהי אם יתברר שהמינוי היה כושל או חלילה של אדם מושחת; לכל היותר יתמהו כיצד הם כשלו. הנבחר, לעומת זאת, ייבחן על-פי תוצאות פעילותו – והציבור יבוא איתו חשבון על כשלים שנגרמו משום שנכפה עליו למנות אדם מסוים לתפקיד מסוים. שלא לדבר על כך שבחלק מן המקרים, הוועדות כופות על הנבחר עם מי הוא יעבוד בצורה צמודה ויום-יומית. במילים אחרות: הזכות שיש לכל מנהל זוטר במגזר הפרטי – לבחור את הכפופים לו – נמנעת מן הנבחרים הבכירים ביותר.

את זה חיוני מאוד וקל מאוד לתקן. הממשלה צריכה להחליט, שכל ועדת איתור מחויבת להציע שלושה מועמדים ראויים לכל תפקיד. ראויים, לא אחד שאותו היא רוצה ושני מועמדי קש. כל השלושה יצטרכו לעמוד בתנאי הסף, הן מבחינת השכלה וניסיון והן מבחינת העדר זיקה פוליטית או אישית לשר הממנה. כך המינוי ייעשה בידי מי שנשלח בידי הציבור, מי שצריך לעבוד עם אותו ממונה ומי שנושא באחריות למעשיו של אותו ממונה. פשוט וקל.

ועדת האיתור החשובה ביותר כיום היא לתפקיד פרקליט המדינה, ואני חושש מאוד שהיא תיכשל לחלוטין. הסיבה: פרקליט המדינה הבא חייב, ממש חייב, לבוא מחוץ לשורות הפרקליטות. אבל הרבה יותר סביר שהוועדה, בראשותו של אביחי מנדלבליט, "תמליץ" על אחד הבכירים הנוכחיים; המשנה לפרקליט לעניינים פליליים, מומי למברגר, נחשב למועמד המוביל. הוא אדם מוכשר, ראוי, מנוסה וישר – ולא מתאים לצרכים הנוכחיים.

הפרקליטות חייבת לעבור טלטלה, וזה בכלל לא קשור למשפטו של בנימין נתניהו. הבעיות בפרקליטות הן עמוקות ויסודיות, ומי שגדל בתוכה יהיה האדם האחרון שיזהה אותן והאדם האחרי-אחרון שיטפל בהן. בדרך כלל מוטב למנות לתפקיד הבכיר ביותר את מי שצמח בתוך הארגון: הוא מכיר אותו ואת הנפשות הפועלות, וזהו תמריץ לכל יתר העובדים. אך כאשר ארגון מצוי במשבר, אחת התרופות החשובות ביותר היא להביא מנהל חיצוני, שאיננו חלק מהבעיה ולכן יכול להיות מוביל הפתרון.

מדוע הפרקליטות צריכה טלטלה? קשה לדעת מאיפה להתחיל את התשובה, אז נזרוק את הסיבות בצורה אסוציאטיבית לגמרי. כי אין אחריות אישית של פרקליטים כושלים. כי לא מפטרים פרקליטים שמוליכים שולל את בית המשפט. כי היא עושה צחוק מלוחות הזמנים שקובעים השופטים. כי היא מעמידה את בית המשפט העליון בפני עובדות. כי היא לא מוכנה לקבל ביקורת חיצונית. כי היא מתעקשת לנהל תיקים אבודים. כי היא לא מטפלת כראוי בשוטרים עבריינים. כי היא מעניקה גיבוי למעשים פסולים של חוקרים ותובעים.

שיהיה ברור: אני לא חושב לרגע שהפרקליטות מושחתת ולא נתקלנו בפרקליטים מושחתים. אני לא חושב לרגע שהיא תפרה תיק לנתניהו או למישהו אחר. יש שם טעויות, וזה אנושי לגמרי; אין שם כוונות זדון. יש שם פרקליטים מסורים ומשרתי ציבור נאמנים. אני רואה מזה חודשים את שירה קני-טל, ראש צוות התביעה במשפט רונאל פישר, ומאחל לעצמנו שכל הפרקליטים יהיו כמותה – ואני בטוח שהיא איננה היחידה.

אבל כן יש שם שכרון כוח, במיוחד בדרגים הבכירים. הוא נובע במידה רבה מכך שאיש אינו יכול לגעת בפרקליטות ובעובדיה. היועץ המשפטי לממשלה הוא הבוס שלהם. נציב הביקורת יכול רק להמליץ. מבקר המדינה יכול רק להעיר. לשכת עורכי הדין נתונה לזכות וטו של היועץ המשפטי בטיפול אתי בפרקליטים. כאשר הפרקליטות אינה עונה בזמן לעתירה או לתביעה, אי-אפשר להטיל אחריות אישית על הפרקליט שרק מופיע בתיק, ואי-אפשר לפסוק נגד המדינה בשל ההשלכות הציבוריות הרחבות של פסיקה כזאת. התקשורת יכולה לכל היותר לצעוק.

אם פרקליט המדינה הבא יבוא מבחוץ – מהצד של הסניגורים או מהצד של השופטים – הוא לא יהיה כבול לדרכי החשיבה ולמבנים הביורוקרטיים הקיימים. הוא יהיה מצויד בעין ביקורתית, שהיא הכלי הראשון במעלה לכל גוף הזקוק לשינוי יסודי. הוא יכיר מקרוב את התוצאות הקשות של הפגמים הבסיסיים והכשלים התפקודיים של הפרקליטות. ובדיוק בגלל זה, הוא לא יהיה האדם שיתמנה.

"קרקס מזעזע". זוהי ההגדרה הקולעת שנתן השבוע נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אשר גרוניס, לשימוע שנערך לפני שנתיים בוועדת המשפטים של הסנאט לשופט ברט קוואנו, מועמדו של הנשיא דונלד טראמפ לבית המשפט העליון. אישה שלמדה עם קוואנו לפני שלושה עשורים טענה, לראשונה אי-פעם, שהוא אנס אותה. לא היו לה שום הוכחות, היא לא הסבירה מדוע שתקה עשרות שנים – אבל ההאשמה שלה הספיקה לדמוקרטים בוועדה כדי לצלות את קוואנו בשידור חי במשך ימים שלמים. בסופו של דבר מינויו אושר, ברוב של הרפובליקנים.

איימי קוני-בארט, אותה מינה טראמפ לבית המשפט העליון ערב הבחירות, עברה גם היא שימוע תוקפני – אם כי הפעם, לשם שינוי, הוא התמקד בעמדותיה ודעותיה האישיות והמשפטיות; איש לא הצליח למצוא משהו שלילי בעבר של אישה מרשימה זו. הסנאטורים, במיוחד הדמוקרטים, כן ציפו לשמוע ממנה מראש כיצד תפסוק בסוגיות כמו הפלות ומעמדו של הנשיא. כאשר ענתה בארט, כראוי, שאיננה מדברת על תיקים תיאורטיים – היא ספגה ביקורת בתקשורת הליברלית. גם השימוע הזה הסתיים כצפוי, כמו גם ההצבעה במליאת הסנאט: כל הרפובליקנים הצביעו בעדה, כל הדמוקרטים הצביעו נגדה.

למי שמוכן לחשוב בלב פתוח, השימועים הללו הם ההוכחה הטובה ביותר מדוע יש להימנע מהם בעת מינוי השופטים אצלנו, במיוחד לבית המשפט העליון. הם לא מיועדים לעמוד על תכונותיהם וכישוריהם של המועמדים, אלא מהווים זירה להשתלחויות של המתנגדים – כאשר הן התמיכה והן ההתנגדות מתיישרים לפי ההשתייכות המפלגתית. מה שאומר, שנציגיה של מחצית מן האמריקנים יתנגדו אוטומטית לכל מינוי שיציעו נציגיה של המחצית השנייה.

מי שתומך בשיטת מינוי שכזאת גם אצלנו, עושה זאת משום שהוא נמצא בשלטון באותה נקודת זמן; אם וכאשר יהיה באופוזיציה, הוא יזעק מרה נגד הפוליטיזציה של בית המשפט. מינוי שופטים אינו יכול להיעשות לפי הנוחות הרגעית של פוליטיקאים ממחנה זה או אחר. הוא חייב להישאר אל-פוליטי ועל-פוליטי. ואם הפוליטיקאים חושבים שבג"ץ מתערב יותר מדי – ייכבדו ויעבירו את חוק יסוד החקיקה, שיקבע את גבולות הגזרה של שתי הרשויות. אה, כן, ועוד רעיון: יפעלו מלכתחילה כפי שראוי במדינה יהודית ודמוקרטית.

נישאר לעוד רגע בארה"ב. אל פרנקן, קומיקאי יהודי ומאוחר יותר סנאטור מטעם המפלגה הדמוקרטית, פרסם ב-1999 את הספר "Why Not Me?". זוהי סאטירה חריפה, המתארת כיצד פרנקן – חסר כל כישורים וידע – מתמודד לנשיאות ארה"ב ואף מנצח ברוב עצום, אך לאחר מכן יוצא מדעתו. פרנקן ממנה קבינט שכל חבריו יהודים, באומרו שהקבינט צריך להיות כזה שלנשיא נוח לעבוד אותו. הוא דוחה את הרעיון שהקבינט צריך "להיראות כמו אמריקה", באומרו: "רוב האמריקנים סובלים מהשמנת יתר" – ואיש אינו אומר שכל חברי הקבינט צריכים להיות מי שבטנם הולכת לפניהם.

ג'ו ביידן מבטיח שהקבינט שלו יהיה מגוון וייצג את ארה"ב. זוהי הבטחה בעייתית מעיקרה ובלתי מוצדקת ביישומה. מבחינה בסיסית היא בלתי אפשרית: ביידן קיבל 51% מן הקולות בבחירות, בעוד דונלד טראמפ קיבל 47.2%. אבל ברור שהקבינט יכלול 100% של תומכי ביידן; כיצד הוא מתיימר לייצג את ארה"ב, אם ל-47.2% מהתושבים אין בו ייצוג? נכון שכך זה אמור לעבוד בדמוקרטיה, אבל מוטב שלא להפריח ססמאות שאין כל קשר בינן לבין המציאות.

היישום של ההבטחה הזאת מציג בעיות מעשיות שאינן ניתנות לפתרון אמיתי. האם ביידן יעדיף, נניח, מועמד שחור לתפקיד שר הבריאות למרות שכישוריו נופלים מאלו של המועמד הלבן? האם אישה תתמנה, נניח, לשרת השיכון למרות שיש גבר מתאים יותר? האם לא יתמנה אף יהודי, כי חלקם באוכלוסייה הוא רק 1.9% - מה ששווה ערך ל-0.4 חבר קבינט? (אגב, נכון לעכשיו כבר יש שלושה שרים יהודים – 13% מהמשרות בדרג הקבינט). והאם אוונגליסטים – שמרנים תומכי טראמפ – יקבלו רבע מן המשרות, בהתאם לחלקם באוכלוסייה? ובכלל, כיצד "מייצגים את אמריקה"? אישה שחורה היא על ה"תקן" של אישה או של שחורה? מי מייצג, אם בכלל, את מיליוני החיילים בסדיר ובדימוס?

הקבינט האמריקני צריך להיות מורכב מן האנשים המתאימים ביותר במשרות המתאימות ביותר. בניגוד לראש ממשלת ישראל, לנשיא ארה"ב אין קואליציה שהוא צריך לרצות, אלא לכל היותר אגפים בתוך מפלגתו שצריך לאזן ביניהם. בארה"ב, שוב בניגוד לישראל, יש מסורת של מינוי אנשים בעלי כישורים, ידע וניסיון מתאימים (אם נוציא מן הכלל אי-אלו נשיאים, ודי לחכימא ברמיזא). הגזע, המוצא והמגדר לא אמורים להוות שיקול, ודאי שלא שיקול מכריע. העובדה שביידן התחייב וחייב להביאם בחשבון, היא תעודת עניות לחברה האמריקנית.

כל חייל בצה"ל ראוי להוקרה. לוחם – להוקרה כפולה. בעל עיטור המופת – להוקרה כפולה ומכופלת. מי שהגיע לדרגת תת-אלוף ביחידות לוחמות – להוקרה משולשת ומרובעת. כל אלו מתארים את אפי איתם, אותו מייעד בנימין נתניהו לתפקיד יו"ר הנהלת יד ושם (למעשה מנכ"ל המוסד). אז מה הבעיה? שהמינוי נתפס כפוליטי, בשל היותו של איתם איש ימין ולשעבר חבר כנסת ושר, כולל מטעם הליכוד. אז אפילו אם המינוי אינו כזה, ואפילו אם איתם הוא האדם המתאים ביותר לתפקיד – מינויו עלול לגרום נזק כבד ליד ושם, וגם למשימה הקדושה המוטלת עליו: זכרון השואה והנצחתה.

לפעמים האמת העובדתית משחקת פחות תפקיד מאשר מראית העין, והתפיסות דוחקות את מקומה של המציאות. ייתכן שזהו המקרה של איתם, אם כי כאשר מדובר בנתניהו – מותר להיות קצת ספקנים. אבל בכל מקרה, כאן יגברו מראית העין והתפיסות, בגלל המחלוקת העמוקה סביב כל דבר שעושה נתניהו. בישראל כבר כמעט אין ימין ושמאל, כמעט אין קפיטליסטים וסוציאליסטים. מה כן יש? דתיים וחילוניים, יהודים וערבים – ותומכי נתניהו ומתנגדי נתניהו. זה מה שמפלג את הציבור הישראלי (היהודי) יותר מכל ומביא לתפיסות קיצוניות של "הלנו אתה אם לצרינו".

לא משנה כרגע מי ומה גרם למצב הזה; לענייננו זוהי עובדה קיימת. כאשר נתניהו מתעקש על מינויו של איתם, שאין לו רקע רלוונטי בפעילות יד ושם ושכאמור היה אדם פוליטי – הוא גורר את יד ושם לתוך המערבולת הפוליטית-ציבורית היצרית סביב עצמו. נדגיש: אותו נזק היה נגרם אילו ראש הממשלה היה ניצן הורוביץ והוא היה מחליט למנות את זהבה גלאון. ברגע שיש אפילו רק ריח של פוליטיזציה במינוי יו"ר יד ושם – זהו אסון, פשוטו כמשמעו.

אני מאמין שאיתם באמת רוצה בטובת יד ושם, באמת בטוח ביכולתו לסייע למוסד הנאבק בקשיים תקציביים ניכרים בשל הקורונה, באמת סבור שהוא מסוגל להיכנס לנעליו הענקיות של אבנר שלו, באמת חשובות לו המשימות החינוכיות והמחקריות של יד ושם. כאדם שומר מצוות, איתם ודאי מכיר את הכלל לפיו מה שנאסר משום מראית העין – אסור גם בחדרי חדרים. לכן, ולו רק מפני מראית העין ומה שהיא עלולה לגרום למוסד המפואר הזה, ייטיב איתם לעשות אם ישקול שנית את מועמדותו.