צבי לוז - המספר האותנטי של הקיבוץ <br>

צבי לוז, שנפטר לפני כחודש ונטמן בקיבוץ דגניה ב', שהיה ביתו בכל 90 שנות חייו, התבלט בעיני תמיד מבין הסופרים כאדם נעים-הליכות, שדיבורו מתון ודבריו שקולים - אדם צנוע היודע את יֵעודו כסופר, יֵעוד שאותו הגשים בשני מסלולי הכתיבה המרכזיים שלו, הן בכתיבה המחקרית-אקדמית כפרופ' לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן, והן בכתיבה הספרותית-בֶּלֶטְריסטית, שבה השלים בהתמדה קובצי סיפורים קצרים וכרכי רומאנים, שהתייחדו בנושאם - העלילות של רוב סיפוריו התרחשו בקיבוץ, הזירה שאת החיים בה הכיר היטב ואהב ביותר.

בשנים האחרונות היה לוז ספון בביתו בקיבוץ אחרי שאיבד את מאור עיניו, אך שמר על צלילות דעתו והמשיך להיות מעורב בחיי הספרות בארץ, בעזרת בני-המשפחה שהקפידו לקרוא באוזניו מבחר מהמתפרסם במוספי-הספרות של העיתונות ובכתבי-העת לספרות. וכנראה שבסיוע אחד מהם השיב על הפנייה האחרונה שלי אליו, שהייתה קשורה במקרה התמוה הבא: בין תדפיסי המאמרים מלפני עידן המחשב ששמורים אצלי, מצאתי לפני מספר שנים עלי-הגהה של מאמר-ביקורת שכתבתי על אחד מספריו, הרומאן "מכאן ועד כאן", שהופיע בהוצאת "עקד" ב-1990, והועבר אלי לביקורת על-ידי זיסי סתוי, העורך הנמרץ של מוסף הספרות של ידיעות אחרונות באותן שנים.

מהבדיקה ברישום הביבליוגרפי של מאמריי, התברר לי להפתעתי, שהמאמר, שכבר נערך וסודר בסְדָר של העיתון, לא התפרסם משום-מה במועד שנכתב, אם משום שאני התרשלתי ולא החזרתי לעורך את דפי-הסְדָר שנמסרו לי להגהה ואם משום שפרסומו נדחה אחר-כך במערכת למועד אחר ופרסומו נשכח. הגילוי הזה ציער אותי מאוד - ולכן הזדרזתי להעביר בדואר אל צבי לוז צילום של עלי-הסְדָר בצרוף ההסבר, שהמאמר לא נדפס משום-מה במועדו בעיתון. לוז השיב לי, שהופתע לקבל ממני מאמר על רומאן שלו שהופיע לפני כעשרים שנה, אך אחרי שקראו באוזניו את המאמר, מצא שהחסרתי בו אמירה מפורשת יותר, שהרומאן הזה הוא כרך נוסף מסדרת ספריו על הקיבוץ - "אגדות המקום". לפיכך, אני מפרסם כעת לראשונה את מאמר-הביקורת הנשכח הזה, שאמנם נכתב לפני שלושים שנה, אך כלל לא התישן באבחנותיו על סיפוריו של לוז, והפעם - לזכרו!

ערביה באה לקיבוץ

הרומאן "מכאן ועד כאן" הוא כרך נוסף בסידרה, שבזכותה ראוי לוז לתואר הסופר המובהק של הקיבוץ. בניגוד לסופרים אחרים שהופכים את הקיבוץ משל לחברה הישראלית כולה (כפי שעשה עמוס עוז ברומאן "מנוחה נכונה", ב-1982), לוז עוסק בקיבוץ כפשוטו. ובניגוד לסופרים אחרים מהתנועה קיבוצית שעושים כל מאמץ להרחיק את נושאי כתיבתם ממסגרת החיים המוכרת להם יותר מכל, צמוד לוז למטרה שהציב לכתיבתו: לתת ביטוי למסגרת החיים הייחודית הזו, שאליה הוא קשור בכל נימי נפשו.

ברומאן הנוכחי בוחן לוז את מצבו של הקיבוץ באמצע שנות השמונים, לאחר מלחמת לבנון (הערת הבהרה: מלחמה זו הוכרזה כ"מלחמת שלום הגליל", אך זוהתה מאוחר יותר כ"מלחמת לבנון הראשונה" - י.א.). מצבו הכלכלי הקשה של הקיבוץ, שהוחמר בימי מלחמה זו, העצים גם את המחלוקת בין צאצאי המשפחות המייסדות, שאוחזים בהווה בתפקידי הניהול של הקיבוץ ומתאמצים לשמר בהחלטותיהם את מורשתם החזונית של המייסדים, ובין "החדשים", המשפחות שהצטרפו לקיבוץ במשך השנים, הדורשים לנהל את הקיבוץ ברוח התקופה.

אחרי רגיעה זמנית, התלקחה המחלוקת בין שני המחנות מחדש ובעוצמה רבה יותר, אחרי שיפתח, נכד של אחת ממשפחות המייסדים, הביא אל חדרו בקיבוץ את אהובתו, נערה ערבייה-נוצרית. מעשהו זה של יפתח מצטייר בעיני הצביונים, משפחה גדולה ומסועפת שהצטרפה לקיבוץ לפני כעשור שנים, כדוגמה לסתירה בין מורשתם של המייסדים לבין מציאות החיים בחברה הישראלית. לדעת הצביונים, מתירים לעצמם צאצאי המשפחות של המייסדים היתרים, ובכללם בַּטָּלָה והתנהגות אָנוֹכית, שבעטיים קשה לקיבוץ להיחלץ ממצבו הכלכלי הקשה. וכמו-כן טענו הצביונים נגד צאצאי המשפחות של מייסדי הקיבוץ, שבשם הנאמנות לעקרונות האוטופיים של אבותיהם הם מונעים את ביצוע השינויים שיכולים לייעל את כושר הייצור של הקיבוץ בענפים השונים. רצונם הוא, שהקיבוץ ינוהל כמערכת כלכלית שמודדת תפוקות ומעניקה לעובד תמורה לא לפי צרכיו (החזון) אלא לפי פריונו בעבודה (המציאות).

מחלוקת זו המתנהלת בקיבוץ בין צאצאי המשפחות של המייסדים לבין דוברי המשפחות החדשות, איננה מנותקת לחלוטין מן המחלוקת הקיימת גם בחברה הישראלית, שבה מתנהל ויכוח חריף על שאלות עקרוניות מקבילות: האם הציונות היא אידיאולוגיה שכבר מיצתה את עצמה בייסוד המדינה? והאם לא ייטב למדינה אם תפעל כיום רק לטובת אזרחיה, על-פי תנאי הזמן והמקום ככל מדינה אחרת בעולם (הערת הבהרה: דומה שבעת פרסומו של מאמר-הביקורת הזה כעת, בשלהי שנת 2020, מאמר שנכתב לפני שלושים שנה, אפשר לקבוע, שהקיבוצים כבר מצאו את פתרון הפשרה למחלוקת שהתקיימה בתחומם, בעוד שהחברה הישראלית לא רק שלא מצאה עדיין מוצא כזה למחלוקת האידיאולוגית המפלגת אותה, אלא שהמחלוקת רק החריפה עם השנים וכבר העפילה לגבהים המסכנים את אפשרות איחוי הקרעים בין המחנות היריבים בעתיד הקרוב)?

כה חבל, שהדחתה של עלילת האהבה על-ידי לוז לשולי הרומאן, למען חיזוקה של העלילה האידיאית, החלישה מאוד את כוחו הנראטיבי של הרומאן, משום שהיא הסבה את פעולת הסיפור בהרבה מפרקי הרומאן משיטת ההראַיָה הממחישה והמרחיבה לשיטת ההגָדָה האינפורמטיבית והמצמצמת. לפיכך, אין אנו, הקוראים, נחשפים מספיק ברומאן הזה לרגשות ולמחשבות של שני הצעירים המאוהבים, שבואם לקיבוץ חידש את המחלוקת האידיאולוגית בו, לפני עמודי הסיום, שבהם פרע צבי לוז את חובו לסיפור האהבה הזה בסצינה קצרה, שבה הודיע יפתח לקיבוץ שעקב גיוסו לצבא תחזור חברתו אל בית-הוריה ולא תגיע עוד לקיבוץ.

כלומר, אף שנושאי הרומאן הנוכחי הם אקטואליים ואף הם גם מסופרים בנאמנות מלאה לחוקי הסוגה הריאליסטית בסיפורת, ובראשן מתן סיבתיות הגיונית לכל האירועים, אין הוא מרתק מספיק. מכותב סיפור - ובוודאי אם החליט לעסוק בנושאים שאינם חדשים, כגון: הפרט והלל, הרצון והצורך, החיים והאידיאל - דורש הקורא בראש ובראשונה בידוי עלילה מורכבת יותר, שאירועיה אינם כה צפויים, כפי שהינם ברומאן הנוכחי. ואכן, בהשוואה לספריו הקודמים על החיים בקיבוץ, מיעט צבי לוז לחדש הרבה ברומאן "מכאן ועד כאן", אלא רק הוסיף עוד כרך סיפורת סביר וקריא ביותר למדף ספריו - הישג שאין להמעיט בחשיבותו בתולדותיה של הסיפורת הישראלית.

אבחנה זו, שצבי לוז משלים בכל כרך נוסף פיסת תמונה אותנטית נוספת של "המקום", נתמכת ממנהגו להדהד את השקפתו על השינויים המתרחשים בקיבוץ באמצעות אחד מגיבורי כל ספר שלו, ותמיד קרוב לסיום העלילה של הספר. כך, למשל, הדהד לוז את השקפתו בסיפור הקצר "שילֵשים וריבֵעים" שנכלל בקובץ סיפוריו "מאזן" (1980), באמצעות דבריו של זאב שפירא, אחד ממייסדי הקיבוץ, שהתאכזב מצאצאיו, על כך שרק אחד מהם, בנו יורם, נשאר בקיבוץ עם משפחתו, בעוד שארבעת בנותיו עזבו את הקיבוץ ועברו להתגורר בערים שונות של המדינה, כל אחת בעיסוק עירוני אחר. וכך השיב האב לשאלת ארבע בנותיו, מה בעצם הוא רוצה מהן: "הוא רוצה דור שלישי ודור רביעי, שייוולד ממנו, והוא רוצה שכולם יחזרו למקום".

לעומת זאת בחר לוז להדהד את השקפתו על "המקום" ברומאן הקודם שלו - "נפשו בכפו" (1985) באמצעות דבריו של המזכיר הצעיר והחרוץ מבני דור ההמשך של הקיבוץ. עלילת הרומאן "נפשו בכפו", שהיה מגובש יותר מהנוכחי, מסתיימת בדברי ההספד של המזכיר הצעיר הזה של הקיבוץ, במעמד גילוי המצבה על קבר ישן ומוזנח של אחד מדור המייסדים שנטמן לפני שנים תחת השלט "אלמוני", משום שהתאבד. אחרי שזהותו של האלמוני נחשפה ונסיבות התאבדותו נחקרו, נאספו חברי הקיבוץ לגילוי ראשון של מצבה על הקבר הזה. ואלה הדברים שאמר המזכיר במעמד חידוש הקבר: "המייסדים ואנחנו - שני עולמות באותו מקום. - - - וכאשר משווים דור מול דור, ניכר שמעמדם שלהם היה עדיף משלנו, לא רק בגלל שהיו ראשונים - בגלל שהיו שלמים יותר, לא עשו פשרות וטלאים אלא ברורים וחדים, יודעים להיקרא חלוצים בלי חשבון. - - - אבל אולי בגלל השוני נוכל ללמוד מהם הרבה על עצמנו - - - כי אנחנו צאצאים שלהם, הממשיכים אותם. - - - תורנו עכשיו לעשות מה שצריך לעשות, ואנחנו נעשה לפי מיטב הבנתנו שלנו" (שם, עמ' 168).

ברומאן הנוכחי בחר צבי לוז לבטא את אהבתו לחזון החברתי והלאומי של הקיבוץ באמצעות יוסף דורי, הארכיבר הזקן של הקיבוץ, המודע לכך שהוא "כהן במקדש הזמן" (עמ' 27) ושמוטל עליו להציע את הפשרה בין הצורך לבצע שינויים בקיבוץ ברוח הזמן ובין ההכרח לבצע שינויים אלה ברוח המורשת החזונית של מייסדיו. אין ספק שדבריו הבאים של הארכיבר הנבון משקפים נאמנה את השקפתו של לוז עצמו במחלוקת על עתידו של הקיבוץ: "לא ניצחון ולא כישלון של צד זה או אחר רצויים לנו, אלא שילוב נכון של שני הצדדים" (עמ' 137).