|
|
מצא. נתן אישור מפורש [צילום: איתמר לוין]
|
|
|
|
|
לפני זמן לא רב קיבלנו מהמשנה בדימוס של נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט אליהו מצא, אישור מפורש לכך ששיקולי בג"ץ בפסקי הדין שלו כפופים בראש ובראשונה לשיקולי טובתו העצמית ורווחתו של הבג"ץ עצמו - ממש כך ולא אחרת.
הכוונה לדברים הקשים והביקורת חסרת התקדים שהשמיע השופט מצא בעקבות פסק הדין של בג"ץ, בהרכב של אחד עשר שופטים, שקבעו פה אחד שנתניהו יכול להמשיך לכהן כראש הממשלה. כדי כך חמורים הדברים - עד שדומה שראוי לו לפסק הדין הנ"ל, שייזכר בעיקר בזכות המתקפה חסרת התקדים של השופט מצא כנגד אותו פסק דין.
השופט תוקף כהנה וכהנה את ההחלטה, אבל הדגל השחור של דברי המתקפה מקופל ללא ספק בדברי השופט שאומר כי החלטת בג"ץ "מיועדת להגן על בית המשפט". ומיד בהמשך קובע השופט מצא כי: "בית המשפט לא צריך להגן על עצמו".
הייתכנו דברים חמורים מאלה כשהם באים מפי הגבורה ממש? הרי המשנה לנשיא למעשה מאשים את בג"ץ בכך שהחלטתו ניתנה מטעמים לא ענייניים, וכי מה שהדריך כאן את בג"ץ במתן ההחלטה היה טובת עצמו ולא טובת העניין.
במילים אחרות, מדברי השופט מצא נובע ישירות, שכאשר בג"ץ מוצא לנכון הוא נוטש את מושבו הרם ויורד אל הזירה - משל היה אחד המתגוששים, וקובע את תוצאת המאבק - לא על-פי המתבקש מהדין, אלא על-פי האינטרסים העצמיים שלו.
כלומר, כעולה מדברי השופט מצא, אין המדובר כאן בטעות בשיקול דעת של בית המשפט לטובת מי מבעלי הדין במשפט, אלא בהטיה מכוונת של הדין ע"י בית המשפט לטובת עצמו.
אבל יתרה מכך, וזה עיקר הסכנה: כאשר השופט מצא קובע שהחלטת בג"ץ הייתה מיועדת להגן על בית המשפט - הוא אומר למעשה שההחלטה הייתה מיועדת להגן על בית המשפט מפני לחצים מבחוץ. ובמילים אחרות, לא הדין אלא הלחצים מבחוץ הם אלה שהכתיבו לבית המשפט את תוכן ההחלטה. כלומר, כפי שנובע מדברי השופט מצא - לא הדין הוא שקובע את תוכן ההחלטה אלא מידת היכולת של קבוצות לחץ כאלה ואחרות לגייס גדודים מרשימים וקולניים, שיעוררו בלבו של בית המשפט חרדה, ויביאו אותו למסקנה שעליו להגן על עצמו באמצעות פסק דין שיניח את דעתם של אותם גדודים קולניים מבחוץ - יהיו אלה מן הצד האחד של המתרס או מצידו השני.
וכשאלה הם פני הדברים, וכשטובתו העצמית של בג"ץ היא האג'נדה שלו, והיא נמצאת בראש סולם העדיפות שלו כשהוא יושב בדין - יש בכך לערער קשות את המעמד החוקתי של בג"ץ ושל מערכת המשפט בכלל, ולקעקע עד היסוד את האמון במוסד, שהאמון בו הוא התנאי הראשוני והבסיסי לחיים נסבלים במדינה כה מסוכסכת כמו המדינה שלנו.
