מה באמת עושה יד ושם

מזה קרוב לחצי מאה אני עוסק בחקר השואה. 39 שנים הרציתי על השואה באוניברסיטת בר-אילן. אני מכהן כראש מכון המחקר של יד ושם כבר שנים רבות. דומני שניתן לומר אפוא שאני מצוי במקצת בחקר השואה, סיבותיה, מאפייניה ומשמעותה. לכן, הוכיתי ממש בהלם ממאמרו של ד"ר חנן שי שיצא תחת חסותו של מרכז בס"א (שאני מכירו מאז ייסודו על-ידי עמיתי לסנאט האוניברסיטה, פרופ' אפרים ענבר).

חקר הסיבות והנסיבות שהביאו לעליית הנאציזם ולשואה נמשך כבר עשרות שנים, נסמך על תיעוד והצביע על מגוון תהליכים ארוכי טווח שהתלכדו בנסיבות היסטוריות מסוימות. והנה, ד"ר שי מלמד אותנו בלא הנד עפעף שהיו "שתי סיבות מרכזיות". הסיבה הראשונה: "שבניגוד למהפכה המדעית שאבותיה המירו את הסיפורים והכזבים של ימי הביניים באמת אחת מוכחת לוגית ואמפירית ובמאמץ בלתי פוסק לחשיפתה, המהפכה הליברלית כפרה ועדיין כופרת בקיומה של אמת אחת". לא פחות ולא יותר.

אבל האמת - כן: האמת! - היא שיסוד מרכזי בנאציזם היו תורת הגזע והמושגים "הבירור הטבעי" ו"הישרדות הטובים ביותר" שטבע צ'רלס דארווין, שיכלו לצמוח רק מהמחקר המדעי שטען לאמת של הטבע שתקף-כביכול גם לחברה האנושית, ואילו הליברליזם יציר הנאורות מחוללת המודרנה (שהאמינה ב"פרוגרס"), טענה שבתחומים השונים יש אמת של ממש; הערעור על קיומה של אמת בא דווקא מצד הפוסט-מודרניזם של מחצית המאה האחרונה.

הסיבה השנייה, לפי שי, היא "מותו של המוסר התנ"כי. התנ"כ [כך!], שהוצמד על-ידי הנצרות לברית החדשה... [הייתה זאת ש]מנעה את השמדתם [של היהודים] זה למעלה מאלף שנים". אלא שהאמת היא, שהנצרות לגווניה הקתוליים, הפרוטסטנטיים והאחרים, הניחה את היסודות לשנאת ישראל והיהודים בתרבות האירופית - בשפה, במוזיקה, באמנות, בעולם הדימויים - שהיו לאבן פינה של האנטישמיות המודרנית (ה"מדעית"!), וזו הייתה לרכיב מרכזי בנאציזם. האנטישמיות המודרנית אומנם הסירה את המכשול האוגוסטיני הנוצרי של "אל תהרגם", אך לא ביטלה את מכלול היחס האנטי-יהודי שהתבסס בתרבות אלא הלבישה אותו בלבוש חדש - מדעי-כביכול דווקא.

וכך, בהיפוך מוחלט של הבנת התהליכים ההיסטוריים, מייחס שי את הולדת הנאציזם לליברליזם ומאדיר את הנצרות שהניחה תשתית מרכזית לאפשרות ביצועה של השואה (מה שגרם לחלק מהזרמים הנוצריים לצאת לאחר השואה למסע הכאה על חטא, שהוביל בקתוליות למסמך "נוסטרה אטטה" ב-1965, ובפלגים פרוטסטנטיים לתהליכי בירור פנימי אחרים). לכל זה מוסיף שי, כי "לכן ליברלים בכל מערב אירופה, ולא רק בגרמניה, היו שותפים בתעשיית השואה". אך האמת היא, שהשותפות בשואה, שהייתה קיימת בכל ארצות אירופה, הייתה חמורה במיוחד דווקא במזרח אירופה (ליטא, פולין, אוקראינה, סלובקיה, הונגריה, קרואטיה) שם נתנו מקומיים נוצרים (מכנסיות נוצריות שונות) יד ברציחות הלכה למעשה, ואף הצדיקו שותפות זאת בטענות נוצריות.

על יסוד המצג המעוות הזה פונה שי להתקפה על יד ושם שהוא מייחס לו "בלבול ערכי נורא", לא פחות ולא יותר! לא שהוא מכיר את יד ושם או בדק את תוכניות החינוך הענפות שלו, את מחקרי מכון המחקר, את הפרסומים, את המוזאון, שבזכותם קנה לו המוסד מעמד סמכותי בעולם - לא ולא: את מתקפתו הוא מבסס על כך ש"מהדיון הציבורי בסוגיית מחליפו של מנהל [טעות - צ"ל: יו"ר ההנהלה] יד ושם עולה שהשואה אינה מוצגת יותר במוסד כתופעה ייחודית וכמימוש הנורא של האנטישמיות, אלא כפשע נגד האנושות העלול לשוב ולהתרחש בכל חברה שערכיה אינם ליברלים, ובכלל זה ישראל".

האמת היא, שהטיעון המופרך הזה כלל איננו "עולה מהדיון הציבורי", אלא מדבריהם של שורת כותבים בעיתונות ובפלטפורמות אחרות אשר - ממש כמו שי - לא עשו כלל "שיעורי בית" של בדיקה ולימוד של פעולות של יד ושם, אלא נסמכו על שמועות ואנקדוטות. זה בלתי נסלח לגבי כל כותב אחראי, ודאי הוא שזה בלתי נסלח למי שמתבטא בחסות קורת גג אקדמית.

במרכז כל פעולותיו של יד ושם עומדים ההיבטים היהודיים הספציפיים. אולם אין סתירה בין משמעויות יהודיות ומשמעויות כלל אנושיות של השואה. ההעמדה הבינארית היא חלק מרדידות אותו דיון ציבורי. לא בכדי יש כיום עיסוק עולמי רחב היקף בשואה: כיוון שהשואה בוצעה על-ידי בני אנוש - נאצים ושאינם נאצים; ומנגד עמדו בני אנוש - נוצרים וגם ליברלים רבים, נגזרים ממנה משמעויות התנהגותיות אנושיות ותרבותיות כלליות שיש ללמדם, לצד משמעויות פרטיקולריות של חברות שונות (לא-יהודיות) באירופה.

לפיכך, ההבנה של ייחודיות הגורל היהודי והמסקנות הקולקטיביות שאפשר להסיק מכך, והבנת ההיבטים האנושיים האוניברסליים הנלמדים ממנה - חולשות חברתיות, סכנות פוליטיות, יכולות לפעול - אינם הפכים, אלא הבנות הכרוכות זו בזו. יד ושם מעולם לא החזיק בתפיסה בינארית, ודרכו בזיכרון השואה ובהנחלתו הוא המחקר המעמיק והבלתי מתפשר. אדרבה, מול זרמים מסוימים המנסים למעט במקומה של השואה, לצמצם את הקוצפטואליזציה שלה ולערער על ייחודה, יד ושם הוא כיום המוסד המוביל והמוכר הפועל לעגן את המודעות לחוסר תקדימיותה וייחודה.

לסיום, הצטערתי ונחרדתי במיוחד שמביתי האקדמי יצא הקול הזה.