הפגישה ששינתה את חיי

תמונה 1. 1981

לחדר החשוך בבית החולים הוכנסה באישון לילה מיטה ובה הייתה מצונפת אישה צעירה שרק קצוות שערה השחור בצבצו מבעד לשמיכה, והיא התייפחה בבכי חרישי. לרגע התעוררתי משנתי ומיד צנחתי שוב על הכרית הצחורה ושקעתי בשינה עמוקה.

מיטת בית החולים הייתה כמיטת אפריון עבורי, לאחר שבוע בו ביליתי את לילותיי בסדרת שטח בקורס קצינות. יום קודם לכן, הובהלתי לבית החולים "אסף הרופא" בשל חום ופצעים מוגלתיים שהופיעו על גופי. בהחלטת הרופאים, הושארתי בהשגחה רפואית, וכך זכיתי סוף-סוף למקלחת חמה ולשינה רצופה במשך לילה שלם, במיטה נוחה.

אור היום החדש שטף את החדר. הנערה במיטה שלצדי התרוממה לתנוחת ישיבה, ואז הבחנתי שפניה מכוסות חבורות וסימנים כחולים. דמעות גדולות התגלגלו במורד לחייה והיא החלה להתייפח בעודה מליטה את ידיה על פניה. נחרדתי למראה פניה ובכייה צבט את לבי. ניגשתי למיטתה וליטפתי את גבה, בעוד יפחותיה מתעצמות והיא מייבבת דקות ארוכות.

- 'הכול בסדר יקרה... את במקום בטוח...'

היא הרימה את עיניה, הביטה בי ומחתה את דמעותיה.

'מה אני אעשה עכשיו? איך אני אחזור לשם? אין לי לאן לחזור'.

באותו רגע ביקשתי לאמץ אותה אל לבי.

'אני נועה. מי את'?

'נסימה'... אני לומדת בכיתה י"ב בתיכון ברמלה. תלמידה מצטיינת... התכוונתי ללכת ללמוד לאוניברסיטה או בסמינר. לא להתחתן עכשיו בכלל...'

'מי מכריח אותך להתחתן?'

'אבא ושני האחים שלי.... אנחנו ארבעה אחים. שני בנים גדולים ושתי אחיות צעירות. אני השלישית'.

'ספרי לי עוד קצת....'

'כבר כמה חודשים שהם מנדנדים לי על בחור אחד, בעל מכולת בלוד... שהוא שידוך מצוין בשבילי, ככה הם אומרים... פגשתי אותו פעם אחת... הוא לא מתאים לי... לא מרגישה כלום אליו... אני רוצה ללמוד ולבחור בעצמי את הבן זוג שלי...לא להתחתן בשידוך ותכף ללדת ילדים ולוותר על החיים שלי...'

'ואמרת להם את זה'?

'בטח אמרתי. אלף פעמים... וגם לאימא, אבל אימא שלי...אין לה מילה בבית...גם היא התחתנה בגיל 17, בשידוך...אבל אני נמצאת במקום אחר, תביני...'

'מאיפה הסימנים על הפנים שלך'?

דמעות לחלחו את עיניה.

'זה קרה בזמן הוויכוח איתם... בפעם האלף אמרתי להם שאני לא רוצה להתחתן, ואז אבא אמר לי שאני חוצפנית, שאני מדברת לא יפה להורים שלי שרק רוצים בטובתי. באותו הרגע אח שלי הבכור התקרב אלי בחמת זעם, והחטיף לי סטירה על הפרצוף. החזרתי לו ואז הוא כיסח אותי במכות, בכל הגוף. ...אני צרחתי וצרחתי ובסוף ירדה השכנה מלמעלה ששמעה את הצעקות. היא אישה טובה... הזמינה אמבולנס וככה הגעתי לכאן, לבד, בלי אף אחד לצידי,.'

הצטמררתי. סיפורה נגע לליבי וגם בעיני נקווה דמעות. ליטפתי את גבה ושאלתי חרש.

'יש מקום שבו תוכלי למצוא מקלט בשבועות הקרובים? אצל קרובי משפחה או אצל חברה טובה'?

'יש לי קרובי משפחה בצפון. ...לפני שהתחיל כל הבלגן הזה, תכננתי למצוא לי חדר בכפר שלהם ולהירשם לסמינר למורות, לא הרחק משם'.

'נסימה... בואי נדבר עם העובדת הסוציאלית של המחלקה...'

ביומיים הבאים הצליחה העובדת הסוציאלית למצוא לנסימה מקום מקלט בצפון הארץ ואני שבתי לקורס הקצינות בתחושת הקלה. מספר חודשים אחר כך היא יצרה עמי קשר וסיפרה לי בשמחה שהתקבלה לסמינר למורות בגליל. למחייתה התפרנסה ממתן שיעורים פרטיים ומעבודה חלקית במועדונית לילדי בית הספר היסודי. אחר כך ניתק הקשר בינינו.

לאחר שחרורי מצה"ל פניתי ללימודי עבודה סוציאלית. במבט לאחור, אין לי ספק שהמפגש עם נסימה היה מפגש מכונן עבורי. בחרתי לעבוד במקלט לנשים מוכות, שם פגשתי נשים מוחלשות, מכל המגזרים והעדות, שבמשך שנים עברו מסע דיכוי והשפלה, ספגו אלימות פיזית ומילולית ואיבדו את האימון בעצמן. עבורי, הייתה זו שליחות לסייע להן לבנות לעצמן חיים חדשים כנשים עצמאיות ועוצמתיות.

תמונה 2 - 1992, מקלט לנשים מוכות, מרכז הארץ.

'המנהלת, מישהי דופקת בדלת'.

ישבתי בחדרי וניהלתי את ישיבת הצוות היומית, כשבפתח ניצבה אישה צעירה שנשאה בזרועותיה ילד קטן ובידה השנייה אחזה בידו של ילד גדול יותר. לצידה עמדה אישה צעירה שפניה היו מוכרות לי ורק לאחר כמה שניות 'נפל האסימון'. נסימה.

'נועה!' היא קראה, ואני זינקתי מכיסאי ושתינו נפלנו זו לזרועותיה של זו.

'נסימה...מה שלומך? את נראית נפלא...'

היא מחתה דמעה...'לא יאומן שאנחנו שוב פעם נפגשות... ובאיזה נסיבות... תכירי, זאת אחותי הצעירה, ראדה.'

'בואו, תרגישו נוח... ראדה, את יכולה לשחק בינתיים עם הילדים בחדר הצעצועים, עד שאתפנה'.

נסימה הביטה בי במבט עצוב שהצית בי זיכרון רחוק וסיפרה: 'העובדת הסוציאלית ממחלקת הרווחה ברמלה הפנתה אותה. כבר שנים שהיא סופגת מבעלה מכות אבל פוחדת להתלונן... בניגוד אלי, היא נכנעה לאבא ולאחים שלי והתחתנה עם הגבר ששידכו לה. אחרי שאתמול הוא כיסח אותה במכות, שכנעתי אותה סופסוף לעזוב את הבית. מגיעים לה חיים אחרים'.

נענעתי בראשי בעצב.

'איזה סיפור...ומה איתך, נסימה? שנים רבות לא שמעתי ממך'.

ובליבי חשבתי... איזו מקריות מטורפת.

'אני מורה בבית הספר של הכפר וסגנית מנהלת, נשואה ואמא לשני ילדים... והכי חשוב... מאושרת'.