גבולות הכוח

המלחמות ככלל, מוכיחות שהכוח בסופו של דבר לא פותר סכסוכים. אפילו הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים, היה מלווה במלחמת התשה קשה שגבתה מחיר גדול. ובנוסף, בסופו של דבר, מלחמת ששת הימים, הביאה עלינו את אסון מלחמת יום כיפור, שכמעט השמידה אותנו.

מצד שני, יכולים להסתכל על המלחמה, כסיכוי הכי טוב לפתור סכסוכים, שכן כל צד, נוטה להתבצר בעמדותיו ולהאמין תמיד שהוא צודק. כמו שהאמינו פעם, בחינוך, ששתי סטירות הן חינוך טוב. למרות שמצרים ספגה אבידות עצומות במלחמת ששת הימים, היא הצליחה לשקם את כוחה ואף להתחזק. כך קרה גם עם מדינות כמו עירק ואירן. זאת אמת היסטורית, שבאה לידי ביטוי גם במלחמת לבנון.

כשראיתי את סדרת הטלוויזיה בערוץ 11 על מלחמת לבנון, ממש היה קשה לי להאמין שכל הדברים האלו קרו, בתקופה שלי... אנחנו נוטים בקלות רבה כל כך, להשכיח מעצמנו את המאורעות הטראומטיים הללו (וכנראה זה יהיה העתיד גם של זיכרון מגיפת הקורונה).

מזווית הראיה הזאת, של שנים שהשכיחו את הטראומות, הרגשות החזקים שהניעו את המלחמה הזאת, של רצון לנקמה, של מוכנות להקרבה, כדי להשיג את הצדק שלנו, כל הרגשות הללו שקעו. יחד עם האגו והגאווה הלאומית וכל שאר הביטויים שהתלוו בזמנו למלחמה הזאת. ואפילו יחד עם הפחד הקיומי העצום, שלנו, בתור מדינה קטנה מוקפת אויבים, בזמנו.

ומתוך כל אלו עולה אמת ברורה: כולנו בני אדם שווים. הפחד, השנאה, האמונה של האגו שהוא תמיד צודק - כל אלו הן חולשות אנושיות שהופכות את הגיהינום על פני האדמה, לאפשרי. מעל כל זה, מרחפת נשמת האדם, שכולנו חלק מהבריאה הקולקטיבית, דומים אלו לאלו, כולנו חלק מהשלם. והשלם הזה, אסור לפגוע בו, עם רגשות הפחד, השנאה ההדדית, של אמונה שכל אחד מאתנו טוב מהאחר.

הלקוח שעולה מהמלחמות בלבנון הוא ברור: האגו הוא אויב משותף לכולנו והאהבה היא התרופה הטובה ביותר. לא המלחמה...

עם כל השנאה וההסתייגות העולים בנו, לביטויים כמו שלום עכשיו, עם ההרגשה שמי שיצא להפגנות נגד המלחמה, הוא בוגד - עם כל אלו ומעבר לכל אלו - יש אמת אחת ויחידה שהיא מעל הכל - האהבה עדיפה על שנאה, אחדות על פני פירוד, חמלה, סליחה, נכונות לפיוס...

הסתכלו על מלחמות המכבים, הגיבורים, שהונצחו במסורת שלנו. גורלם היה מר ואכזר - השמדה טוטאלית... אז למרות האמונה, שיש שני סוגי אנשים: מוגי לב וגיבורי מלחמה, מסתבר שבשורה התחתונה, מלחמה היא תמיד דבר רע - ול-כ-ו-ל-ם.