המולך ההומניטרי שוב לא מרוצה

בפברואר 2004 נשלח צוות מיחידת "דובדבן" לעצור מחבל במחנה הפליטים אל-עאידה צפונית לבית לחם. לכוח הייתה אינדיקציה ברורה כי מדובר במחבל חמוש המודע לכך שכוחות צה"ל והשב"כ מחפשים אחריו. כמו-כן, הוזהר הצוות מראש כי מדובר במחבל מתוחכם ומניפולטיבי במיוחד. ואכן, עם פריצת הכוח למבנה, מיהר המחבל להסתתר בדופן כפולה שנבנתה מבעוד מועד כמסתור באחד מקירות הבית בקומה השנייה. כאשר ראתה אשת המחבל שלוחמי הצוות מתקרבים במהלך סריקתם לאזור הסליק בו מסתתר בעלה, ביימה "התעלפות" במטרה להסיח את דעתם של הלוחמים ולהקנות לבעלה את יתרון ההפתעה. למרבה הצער, מזימתה צלחה: אחד הלוחמים, אשר שימש כחובש בכוח, חש מיד להגיש עזרה לאשה ה"מעולפת" בקומה הראשונה. אותו רגע של היסח דעת נוצל על-ידי בעלה של החולה המדומה- הלא הוא המחבל שהסתתר בקומה העליונה- אשר ירה בגבו של הלוחם שהיה עסוק בטיפול באשה. כתוצאה מהירי הפך הלוחם למשותק מהחזה ומטה.

האם איש סגל רפואה מחויב להחיש עזרה או להעניק טיפול רפואי לכל אדם ובכל מצב? רבים נוהגים לצטט בהקשר זה את "שבועת הרופא", המיוחסת לפילוסוף היווני הפגאני היפוקרטס. לשיטתם, יש להגיש טיפול רפואי לכל אדם "באשר הוא אדם". על סמך מימרא זו יש המבקשים אף להחיל את תוקף התחייבותו של הרופא או איש סגל הרפואה על כל מצב מעשי או תיאורטי ונסיבותיו האפשריות, באשר הן.

מדובר בשקר שרבים במקצוע הרפואה מקפידים לשנן שוב ושוב, מפחד שיואשמו בחוסר אתיקה או בחוסר מוסריות. במציאות, לעומת זאת, רופא רשאי לסרב להעניק טיפול במקרים רבים- ובמקרים מסוימים הוא או היא אף מחויבים לסרב.

לא חסרים מצבים שכאלו: שיננית רשאית לסרב להעניק טיפול למטופל הנושא מחלה זיהומית קשה אשר עלולה להדביק אותה. חובש יכול לסרב לטפל בחולה אלים החווה התקף פסיכוטי, אשר מסכן את חייו וחיי אחרים. אורתופדית רשאית לסרב לטפל בחולה המתעקש לעשן במשרדה, היות שהעישון חושף את הרופאה לסיכון ללקות במצב פתולוגי קשה יותר מזה שסובל ממנו המטופל. רופא מחויב לסרב להעניק טיפול במקרים מסוימים בהם המטופל מהווה סכנה לציבור, כגון מחבל מתאבד השוכב פצוע מירי כוחות הביטחון (במקרה זה אף חלה מחויבות מוסרית נוספת על אנשי כוחות הביטחון לנטרל סופית את המחבל). כל אחד ממצבים אלו יכול להיות נושא לדיון אתי בפני עצמו, אך מכל מקום ברור כי גם לשבועת הרופא ישנם גבולות, ואלו באים לידי ביטוי לאו-דווקא במקרי קיצון.

ניתן לומר באופן כללי שאם נשקפת לרופא סכנה, הרי שיש מקום לחשב תועלת כנגד הפסד. כלל נוסף המתווה את גבולותיה של ה"שבועה" מכתיב כי אם המטופל הוציא עצמו מגדר "אדם באשר הוא אדם" על-ידי אימוץ התנהלות אכזרית יותר מזו של חיית טרף, הרי שמרגע זה פקע ההסכם בין הרופא התיאורטי לחולה התיאורטי ושוב אין הרופא מחויב לטפל.

נראה כי הכרה זו בגבולותיה של שבועת הרופא פוסחת על המאמינים בדת ה-"הומניטרי", אשר כמו אביהם הרוחני היפוקרטס, אינם אלא עובדי אלילים. אך בעוד היפוקרטס היה עסוק בסגידה לגילולים הלניסטיים בין קבלת פציינט אחד למשנהו, הרי שעובדי העבודה הזרה הנקראת "הומניטרי" עסוקים בסגידה למולך אכזר וצמא דם, הדורש את העלאתם של עוד ועוד קורבנות אדם על מזבח האבסורד.

האם יש להעביר ציוד רפואי לתושבי אוטונומיה הרואים עצמם מחויבים לרצח יהודים לפחות כפי שרופאים רואים עצמם מחויבים לשבועת היפוקרטס? האם על מדינת ישראל מוטלת אחריות הטיפול הרפואי במחבלים רוצחים הכלואים בישראל? עבור השאמאנים, הפנאטים ורופאי האליל האוחזים ברשעתם ה"הומניטרית", התשובה ברורה: שבועת היפוקרטס מחייבת אותם לרחם על אכזרים בטרם יתפנו להתאכזר לרחמנים. יש לזכור שבעזה מוחזקות גופות לוחמי צה"ל בניגוד לכל חוק בינלאומי או סטנדרט אנושי המחויב מעצם ההשתייכות לקטגוריה הנקראת "אדם". אך הסבל שעוברות משפחות גולדין ושאול לא מעניין את המקטירים למולך ה"הומניטרי". אלו שומעים רק את יללות השבר של האויב, ומצטרפים למקהלה כשהם מלקים את עצמם לדעת בטקס פגאני רב משתתפים.

אם חברה חפצת חיים אנחנו, עלינו לנתץ את המולך ה"הומניטרי" ולהוקיע את כומריו ומשמשיו. על מדינת ישראל להבהיר כי מחבלים ארורים שאיבדו כל צלם אנוש והפכו לחיות טרף אינם ראויים לטיפול רפואי מידיהם של רופאים ישראלים. אם דרושים להם חיסונים- הרי שאלו אמורים להיות מסופקים להם על-ידי הרשות הפלשתינית או החמאס. לחלופין, מנהיגיהם יכולים לנסות להתחיל להתנהג כבני אנוש ולהשיב את החטופים, ואז אולי יוכלו לחסות בצל הסעיף בשבועת הרופא העוסק במתן טיפול ל-"אדם באשר הוא אדם".