הליקריץ ומוסר ההשכל

אמי הי"ד כתבה בזמנו מאמרים ושירים בעברית בעיתונים עבריים ואידיים בשנות השלושים בליטא ובפולין, חלקם בשמה טרם נישואיה, הדסה הרשוביץ, וחלקם בשמה הדסה לוין לאחר שנישאה אחרי ביקורה בא"י ב-1938, וחלקם בשם העט שבחרה "בת עמי". אביה, סבי, הרב יוסף לייב הרשוביץ ז"ל, כתב ספר הלכות ומספר קונטרסים שמיעוטם ניצל.

למרבה הצער לא הספיקו הורי לעלות ארצה כמחשבתם, ותקוותיהם הושמו לָאָל עם כיבוש ליטא בידי הרוסים ומיד לאחריהם בידי הגרמנים. אותי הפקידה בידי "דֶּווֹטְקוֹת" שהן נזירות כפריות בליטא, שכינו עצמן כ"אחיות של ישו". כל המשפחות הענפות של הורי אבדו בשואה.

אמי המנוחה החלה לכתוב בעברית צחה את ספרה על שואת יהדות ליטא, אותה חוותה על בשרה וראתה במו עיניה, עוד בגטו, והשלימה את הספר כבר בהיותה מוטלת על ערש דווי חולה בשחפת ובשלל מחלות בהן לקתה ביערות ובגיטאות, מהן לא קמה. בדרך נס כתב היד הגיע ארצה וכאשר "אוּתַּרְתִּי" קבלתיו וזכיתי להוציאו לאור בשם "בת-עמי", כשם העט לו נזקקה בחייה.

חלף דור, אני כתבתי מעט אך לא זה היה עיסוקי והנה נכדתי (בת בני הוד), הפתיעה אותי בסיפור הלוטה, בשפתו העשירה ביחס לגילה, ממש התגשמות "ויצא חֹטֶר מִגֶּזַע ישי וְנֵצֶר משרשיו יִפְרֶה" (ישעיהו י"א 1). קראתי את הסיפור ונפעמתי. אפשר וישא חן גם בעיני קורא אובייקטיבי.

והרי הוא בפני הקורא כלשונו.

חבר אמת

חלק 1

אין לי חברים, וזה קרה באשמתי. כל זה התחיל בכיתה ב. בכיתה א' למדתי בבית ספר בעפולה, אבל עברנו דירה לאשדוד. לא היה קשה לי לעזוב את החברים הקודמים שלי. האמת שלא היו לי חברים, היה לי חבר אחד בשם איתי, וזה הספיק לי. באמצע השנה הוא עזב בלי להודיע, אפילו המורה לא ידעה למה הוא עזב. אני חשבתי שהיא ידעה, ופשוט לא אמרה. ניסיתי להוציא ממנה מידע, עד שהבנתי שהיא באמת לא ידעה. בלי ששמתי לב השנה נגמרה והגיע החופש הגדול. לפני סוף החופש הגדול ההורים אמרו לי שעוברים לאשדוד. הבית החדש דומה לבית הישן, אז פשוט הלכתי במסדרון ופתחתי את אחת הדלתות ונכנסתי לחדר. החדר הזה במקרה היה החדר שלי. כל הדברים היו מסודרים כמו בבית הישן. הלכתי למטבח וראיתי את ההורים שלי ולידם מתנה.

חלק 2

אמא טפחה קלות על הכיסא לידה, ישבתי עליו, ואז אבא אמר לי: "המתנה היא בשבילך, תפתח אותה". פתחתי את המתנה וראיתי שלט קטן שעליו היה כתוב: "החדר של איתמר". בלי לומר כלום פשוט לקחתי בשמחה את השלט, חיבקתי את אימא ואחר כך את אבא ורצתי אל דלת חדרי. קילפתי את הדבק הדו צדדי ותליתי את השלט על הדלת של החדר שלי. ואז אבא קרא לי לסלון. באתי בריצה אליו וראיתי מולי מתנה ענקית עטופה בניר צלופן עם סרט למעלה. הסתכלתי על המתנה בתדהמה, ואז אימא אמרה לי: "למה אתה מחכה? תפתח אותה"! רצתי אל המתנה, התרתי את הסרט, הורדתי את נייר הצלופן ואז ראיתי מולי אופנים ענקיות בצבע כחול! רצתי שוב אל אבא ואמא וחיבקתי את שניהם, אבל עכשיו גם אמרתי: "תודה, תודה רבה"!

חלק 3

פתאום אימא אמרה לי: "אל תזוז! אני כבר באה", גם אבא בא איתה. אחרי חצי דקה שניהם חזרו עם 2 זוגות אופנים בידיהם, ואז הם שאלו אותי: "רוצה לצאת לטיול אופנים"? עניתי להם כן בשמחה. נסענו לטיילת, ישבנו על הספסל, צפינו קצת בשקיעה וחזרנו הביתה. לארוחת הערב אימא הכינה לזניה שאני הכי אוהב, צפינו בסרט ואכלנו גלידה. כשהלכתי לישון נרדמתי מהר. בבוקר אימא אמרה לי שזה היום האחרון של החופש הגדול, ולכן יצאנו לקנות ציוד לבית הספר. כשחזרנו מהקניות אבא הכין פסטה בולונז לארוחת צהריים, כך היום עבר בלי ששמתי לב.

ביום הראשון ללימודים נפרדתי מאמא ואבא ודילגתי לבית הספר בהתרגשות. המורה החדשה עינת הסבירה לנו על התקנון של בית הספר. החוקים בו היו:

1. אסור להעביר אוכל מאחד לשני.

2. אסור להגיע לבית הספר עם שיער צבוע.

3. חייבים להגיע לבית הספר בתלבושת אחידה.

הכרתי הרבה חברים חדשים: מאיה, עודד, גיל, רן ויואב, בהפסקה שיחקתי עמם ועם עוד חברים לכיתה תופסת ובכלל לא למדנו ביום הראשון.

חלק 4

ביום השני, מאיה הביאה ליקריץ, נורא קינאתי בה, אך היא לא יכלה לחלוק עימי. כך חלפו השבועות, ומתברר שכל החברים שלי מביאים ממתקים טעימים לבית הספר. כבר לא יכולתי לעמוד בקנאה, אז עשיתי מעשה. בהפסקה כשכולם יצאו החוצה, הלכתי אל המקום של מאיה, פתחתי את התיק שלה, והוצאתי את השקית של הליקריץ מהתיק שלה, הוצאתי את אחד הליקריצים שלה, החזרתי את השקית לתיק, סגרתי את התיק, חזרתי למקומי, אכלתי אותו ויצאתי החוצה לשחק עם חברי. כך עברו השבועות ואני ממשיך לגנוב. עד שיום אחד פתחתי את התיק של מאיה, הוצאתי את שקית הליקריצים שלה, הכנסתי את היד לשקית ועמדתי לגעת באחד הליקריצים, ופתאום מאיה נכנסה לכיתה, כדי לשתות מים, וראתה בעיניים פעורות לרווחה, את איתמר נוגע לה בדברים...

חלק 5

עצרתי את תנועותי ואת נשימתי, פתאום מאיה אמרה בקול: "מה אתה עושה", ואז פשוט שמטתי מידי את השקית, רצתי לשירותים, נכנסתי לאחד התאים, נעלתי אותו. והתישבתי על מכסה האסלה ופשוט התחלתי לבכות ואחרי כמה דקות נרגעתי, קמתי, הסתדרתי, פתחתי את תא השירותים, יצאתי ממנו ובדיוק נשמע הצלצול נכנסתי לכיתה. כולם התישבו, ואז המורה קמה, ופתאום מאיה הרימה את האצבע, והמורה נתנה לה את רשות הדיבור. היא סיפרה על הגנבה וששמה לב לזה שהליקריצים שלה נעלמים לאחרונה, ואז כל הילדים האחרים שגנבתי להם, אמרו שגם להם נעלמים דברים לאחרונה. ואז המורה שאלה אותי: "איתמר, אתה גנבת גם לכל הילדים האחרים"?

אחרי כמה שניות של שתיקה התוודתי והושעתי מבית-הספר. באוטו כשאמא אספה אותי שנינו שתקנו, כשהגענו הביתה רצתי לחדרי, הורדתי את תיקי ואת נעלי ורצתי אל הכרית ופשוט בכיתי. עד היום אין לי חברים. אני מקווה שיהיו לי חברים עד התיכון, כי אבא שלי אמר לי שאם אין לך חברים בתיכון אז כמעט בלתי אפשרי למצוא חברים בתיכון ואני תמיד אזכור: "בחיים לא לגנוב".

מאת: נחל אליעז א' שבט תשפ"א, 14 בינואר 2021