טקס ההשבעה של ביידן ומורשתו של טראמפ

טקס ההשבעה של ג'ו ביידן היה בראש ובראשונה בסימן אחדות. מי שהיה החלק החסר שהיה יכול להשלים את תמונת האחדות המלאה היה דונלד טראמפ. החזון, בלעדיו, היה חסר. מהפן הזה, ומהפן הזה בלבד, ההשבעה הייתה בגדר חרפה; חרפה שהמיט טראמפ על אמריקה כולה; אות קלון מבשר רעות אשר משקף את כל תקופת נשיאותו ואת מדיניות הפנים החולנית שלו; אות קין שלעולם יישא ושלעולם ייזכר בספר דברי הימים, יחד עם מה שהתרחש במהומות בקפיטול; כתם קשה אשר מגלם בתוכו את אישיותו החד גונית והאפלה; בושה שאין הוא מסתיר, אלא מתהדר בה. אחרי ארבע שנים, עדיין אין הוא מבין את תכלית תפקידו הרם, את ההשפעה שתפקיד זה טומן בחובו, את המחויבות שתפקיד זה מחייב, את גודל השעה כל עוד הוא נושא בתפקיד זה. מה שעצוב הוא שזאת לא הפתעה - דברים מהסוג הזה הפכו להיות דבר שבשגרה בתקופת נשיאותו, וזה מתפשט כלפי מטה אל העם.

לא מספיק שהנשיא היוצא בילבל את השכל על כך שהבחירות נגנבו ובכך גנב את דעתם של בוחריו; לא מספיק שהוא ניסה לזייף את הבחירות בג'ורג'יה; לא מספיק שהוא דרש ממייק פנס לחבל באישרור ניצחונו של ביידן בקונגרס; לא מספיק שהוא הסית המון זועם להסתער על הקפיטול; לא מספיק שהוא ישב בחיבוק ידיים, למרות שיועציו התחננו בפניו שיעשה משהו, וליבה את הלהבות בזמן שאותו המון זועם מחלל את קודש הקודשים של הדמוקרטיה האמריקנית וקורא לתלות את סגנו; לא מספיק שהוא גרם לטראומה לאומה שלמה, ולא רק שלא לקח על כך אחריות, אלא שהוא גם ממשיך לטמא את אותה אומה; לא מספיק שהוא עדיין לא הודה בהפסדו, ובכך עדיין משלהב את תומכיו שלא לקבל עליהם את השלטון החדש, מה שיכול לגרום לשסע בחברה האמריקנית להעמיק ולחבל בניסיונו של ביידן לאחד את האומה; לא מספיק כל זה - ועדיין, אפילו את אקורד הסיום שלו הוא התעקש שיהיה צורם.

טראמפ היה יכול להגיע לטקס השבעה ולהביא לכך שתומכיו יראו במו עיניהם כי אפשר וניתן לקבל את מרותו של הממשל החדש; הוא היה יכול להביא לסיום ההסלמה; הוא היה יכול להביא לכך שהמרד ייפסק; הוא היה יכול להעביר מסר של איחוי וריפוי; היה בכוחו לעשות את כל זה - והוא בחר, בדיוק כמו באירוע הקפיטול, לשבת בחיבוק ידיים ולשלהב את הלהבות. הוא בחר להיות טראמפ.

ארבע שנים הגיעו אל סיומן; ארבע שנים של: כאוס חובק של כלל האומה, פייק ניוז ואמיתות אלטרנטיביות ופיקטיביות, הקצנת השיח והחברה, הסתה, גזענות, טרור חברתי, שיסוי החברה, מתן לגיטימציה לשנאה, עידוד של קבוצות הנושאות על דגלן את ערכי האנטישמיות ועליונות הגזע הלבן, אימוץ פלגים ניאו נאצים, הטלת אחריות סיסטמתית, הפחדה מהאחר ומהשונה, הבאה לידי ביטוי של קיטוב רב מערכתי, בידול, פריקת כל עול, דחיפה למחלוקות פנים חברתיות, התנערות ממחויבות, קריאות למרד ולהפיכה שלטונית, ניסיונות לזייף את הבחירות, רידוד מרקם החברה על כל רבדיה, פיגועים נגד הדמוקרטיה, וגרימה לשנאת חינם ושנאת אחים.

פופוליזם, פניה למכנה המשותף הנמוך והפרימיטיבי ביותר, נתינת דוגמה אישית ירודה המביאה להרגשה קולקטיבית של חופש מחשבון נפש נוקב, העברת מסרים לפיהם זה בסדר להתנהל לפי מוסר אישי וחברתי רקוב, פוגענות כלפי נשים, דיכוי קבוצות מוחלשות, הקטנת הנורמה המקובלת לרף הנמוך ביותר אי-פעם, הנכחת מסרים של פילוג בשעת משברים בעת שהאומה משוועת למסרים של אחדות, אי-עמידה לנוכח גודל השעה, השכחת ערכים ראויים, פעילות למען רידוד אידאולוגיה מוסרית, השחתת השיח, וקריאת תיגר על מחשבה עצמאית בריאה.

העלמת ביקורת פנים מפלגתית, השמה ללעג של מסרים פרו חברתיים, הכחשת מעשים נוראיים, אופורטוניזם, ניצול מעמד לרווח אישי, הסתרת האינטרס הציבורי, ניצול כוח לרעה, רמאות מטונפת, הריסת המעמד הנשיאותי, השמדת האחדות של האומה, קלקול מרקם היחסים העדין בין המגזרים והמעמדות, הכחדת הנדבכים עליהם מושתתים רבדי החברה, שלהוב להבות של שנאה ופירוד, השחקת שיתוף הפעולה בין האזרחים בכלל ובין מצביעים דמוקרטים לרפובליקנים בפרט, ביסוס תמהיל של התנהלות מקטבת ומשסעת, ועוד כהנה וכהנה - זו המורשת המוכתמת של טראמפ.

ביידן, בנאומו הראשון כנשיא בטקס ההשבעה, טען כי הניצחון לא היה של מועמד אלא של מטרה. הוא היה ממלכתי וקרא לאחדות, לריפוי החברה ולאיחוי. הנאום היה חיובי ברובו המוחלט, אך הנשיא הנכנס כן הזכיר אלמנטים שליליים שהוא מעוניין לתקן; זאת אומרת שהנשיא היוצא היה נוכח בנאום, אך ביידן לא הזכיר אותו בשמו על-מנת שלא לעורר מחלוקות בעם. אי-נוכחותו של טראמפ בטקס אומנם הדגישה את השסע בעם, אך נוכחותו של פנס, יחד עם הנאום הכה מאחד של ביידן, הפיחו תקווה. אם ביידן אכן יוציא לפועל הלכה למעשה את נאומו, אכן התקווה קיימת.