מחסום פליליות היתר

שלטון החוק הוא עקרון יסוד מבורך וחשוב במשטר הדמוקרטי. עריצות החוק היא סכנה גדולה לא פחות מאשר העדר שלטון החוק. נבחרי ציבור, ממלאי תפקידים ציבוריים, פקידים, נושאי משרה ועוד מרגישים מפוחדים, מבקשים ייעוץ משפטי בגין כל צעד ושעל ובעיקר מעדיפים שלא להחליט.

אין חולק, כי יש לעודד ניהול ציבורי ללא משוא פנים, בצורה גלויה ושקופה המאפשרת פיקוח, בקרה וביקורת. ועדיין, הפחד מפני חקירת משטרה משתק יותר משמועיל. התנהלות שכזו פוגעת בשלטון החוק, פוגעת בציבור, מעכבת קבלת החלטות נכונות, מייקרת קבלת החלטות ועוד.

בפרספקטיבה הפלילית נראה, כי ניתן לכנות את הדברים "פליליות יתר". כל מתחרה, יריב פוליטי, עסקן, מאכער ממורמר ואחרים מוצאים את דרכם אל תחנת המשטרה הקרובה, ושם הם זוכים לחיבוק חם, אשר מוליד הרבה עכברים בסופו של יום. עדיין, המחיר שהציבור משלם בדרך הוא קיפאון, שיתוק ובעיקר נזק לניהול ציבורי נטול ביורוקרטיות וחסמים.

אחת מן הנורמות העונשיות אשר תרמה לכך היא עבירת מרמה והפרת אמונים. המדובר בעבירת סל, אשר יכולה להכיל אין-ספור התנהגויות עברייניות וגבולותיה אינם ברורים. בספרות המשפטית נמתחה עליה ביקורת רבה, ואולם בית המשפט העליון משקיף עליה כאחד מכלי הנשק הטובים ביותר לניקיון השירות הציבורי. עבירה זו משקיפה מימין על אחותה הגדולה בדמות עבירת השוחד ומשמאל היא משקיפה על אחיותיה הקטנות בדמות הפרות מינהליות אינו פליליות. וכך, אם גבולותיה של העבירה דנן רחבים - אזי ממילא נמצא במצב של פליליות יתר.

בעניין שבס קבע בית המשפט העליון את המבחנים המשפטיים לתחולתה. שם נקבע, כי זוי עבירת התנהגות ולא עבירת תוצאה, וכי "היסוד העובדתי של העבירה של הפרת אמונים מתפרש על-פי אמת המידה בדבר פגיעה מהותית באמון הציבור בעובדי הציבור או בטוהר המידות של עובד הציבור או בתקינותה של פעולת המינהל הציבורי".

בנוגע ליסוד הנפשי של העבירה נקבע באותו עניין: "ההכרעה הנורמטיבית באשר לאפיון ההתנהגות צריכה להיעשות על-ידי בית המשפט על יסוד מבחנים אובייקטיביים ולא על-ידי העושה עצמו על יסוד מבחניו הסובייקטיביים... אכן, המודעות של עובדי הציבור צריכה להתייחס ליסודות העובדתיים שבמקרה שלו מהווים מעשה הפרת אמונים הפוגע בציבור. אין הוא צריך להיות מודע למשמעות הנורמטיבית של מושגיות זו ולאמות המידה הנורמטיביות הגוזרות ממנה את ההתנהגות האסורה עליו".

אם לא די בכך, בית המשפט העליון אף קבע במפורש, כי גם עובד ציבור שפועל למען הציבור ולא למען טובתו האישית, חוטא בהתקיים יסודות העבירה: "ביסוד העבירה של הפרת אמונים אינה עומדת ההנאה האישית של הנאשם (אם כי לרוב היא מצויה) אלא הפרת אמונים, אשר עשויה להתקיים גם בנאשם, הפועל למען הגשמת מה שנראה לו כאינטרס הציבורי... ההוראה העונשית בדבר הפרת אמונים באה להגן על הציבור לא רק מפני עובדי ציבור, המפיקים טובת הנאה בדרך של סטייה מהשורה, אלא גם מפני עובדי ציבור, המוכנים לסטות מהשורה כדי לקדם את משימתם הציבורית. אלה כאלה פוגעים באמון הציבור ובטוהר המידות של עובדי הציבור" (ההדגשה נוספה).

במדינה הקטנה שלנו, כולם חברים של כולם ולכל אחד יש חבר פה או שם שרוצה לעזור. התוצאה היא מצב בו או נושא משרה ציבורית מוצא את עצמו בקלות בניגוד עניינים בגוונים שונים, וזאת אף מבלי שיכול היה לדעת על כך מראש - עד כדי אחריות פלילית. מצב זה אינו מתקבל על הדעת ויש לפעול לכך שנאפשר ניהול תקין וחופשי ממחסומים מיותרים. לא כולם מושחתים.