צוואה

הקשישה הביטה בגבר שישב מעברו השני של השולחן במבט נוקב. עיניה בגוון תכול צלול בלטו כפנסים זוהרים מבעד לפניה חרושות הקמטים. שערה הלבן הוצמד בסיכות לקודקודה, גופה הצנום היה מכונס בכיסא גלגלים, ורגליה היו מכוסות בשמיכת צמר צבעונית.

'עורך דין גאון, הרי אנחנו מכירים כבר חמישים שנה, מאז התגוררנו, אני ובעלי ז"ל, מול דירת הוריך בבנין הרכבת בחולון... אמור לי, בבקשה, מדוע אתה מפקפק בשיקול הדעת שלי'?

'חלילה... איני מפקפק לרגע בצלילות דעתך... אלא ש... להעניק בצוואתך למטפלת הפולנייה שלך סכום של 100,000 דולר נראה מעט מוזר, תמוה, שלא לומר מחשיד משהו... '

עורך הדין גאון היה מקריח ונמוך קומה, פניו עגלגלות ועיניו שחורות, והן הביעו חוכמה וטוב לב. הוא קם ממקומו בפנים סמוקות, הקיף את שולחן הזכוכית הגדול ורכן לעברה של הלקוחה שלו, תוך שהוא נוטל את ידה המגוידת ומביט ישר לתוך עיניה.

'ראי גב' ליפשיץ... זוהי חובתי כעורך הדין שלך לברר... הרי צוואה אינה עניין שיש להקל בו ראש... האם את שלמה עם מה שכתבת'? 'שלמה לחלוטין... והנה... שכחתי לתת לך קודם... למקרה שמישהו אי-פעם ירים גבה לנוכח הכתוב...' היא פשפשה מספר שניות בתיקה ואז שלפה ממנו מעטפה סגורה. 'ראה, יש כאן אישור מטעם הרופא הגריאטרי שאני צלולה לחלוטין...'

הוא פתח את המעטפה והציץ בחטף בכתוב... אחר כך שב בצעדים איטיים לכיסאו, כשארשת מהורהרת משוחה על פניו. 'ברשותך...אני מבקש לדעת... מה עומד מאחורי השינוי בצוואה'?

היא נענעה בראשה. 'תכף אספר'. שתיקה עמדה ביניהם. ניכר היה שקשה עליה הדיבור בעניין זה והיא התלבטה מהיכן להתחיל. ואז, בקול חזק להפליא, שעמד בניגוד גמור לחזותה השברירית, פתחה בדבריה.

'לרגינה, המטפלת הפולנייה שלי. אין מושג בכלל על הצוואה הזאת... כך שאם נדמה לך שהיא עומדת מאחורי המהלך הזה אתה טועה טעות מרה. הגעתי הנה בכוחות עצמי, במונית ספיישל, זהו יום החופש שלה...

לפני חמש שנים, בהיותי בת 85, נקלעתי למצב בריאותי ירוד שחייב אותי להעסיק מטפלת אישית צמודה. ילדיי פנו למשרד כוח אדם לסיעוד ואלו הציעו להם עובדת זרה, אחות רחמנייה בגמלאות, מפולניה. כששמעתי את ההצעה, דחיתי אותה על הסף. לא יכולתי להתמודד עם הזיכרונות הטראומטיים שנצרבו בי ונכרכו לנצח בפולין. במשך עשרות שנים לא דיברתי פולנית ולא דרכתי באדמה המקוללת שלה.

נולדתי בשנת 1930 בעיר צ'נסטוחובה, בת צעירה למשפחה שלה שלושה בנים ובת. משפחתי הייתה מתבוללת ואמידה, ולהורי הייתה חנות כלבו משגשגת במרכז העיר. את אימא איבדנו בימים הראשונים לאחר הכיבוש הגרמני. פורעים אנטישמים פולנים רצחו אותה בדם קר בחנות הכולבו המשפחתית, תוך שהם מנפצים את הזגוגיות ובוזזים את הסחורה. אבא היה באותו יום בקניות אצל ספקים, מחוץ לעיר.

היו לנו בבית משרתת פולנייה ומבשלת. המשרתת הוותיקה שלנו ברחה מיד לאחר שהנאצים נכנסו לעיר. המבשלת מריה, שהייתה אישה מבוגרת כבת 60, והועסקה בביתנו חודשים ספורים בלבד, המשיכה להגיע לביתנו מכפר קטן בשולי העיר. באותו יום שחור, כשהחלה ההתנפלות האכזרית על היהודים ברחובות, היא בזריזות הכניסה אותנו, הילדים, למרתף הבית, תוך שהיא מרגיעה ומלטפת אותנו, ונעלה אותו. ממקום מחבואנו שמענו את הפורעים האנטישמים דופקים בחוזקה על דלת הבית ואת חילופי הדברים בינם לבין המבשלת... עד שהם נואשו והסתלקו. אחר כך הורידה לנו אוכל ושתייה והמתינה לבואו של אבא, שהצליח בנס להגיע הביתה בחסות החשיכה.

היא המשיכה להגיע אלינו עוד מספר חודשים, עד שהוכרחנו לעבור לגטו. כנוצרייה אדוקה, מריה הכירה היטב את המנזרים באזור והיא סייעה לאבא להבריח אותי למנזר מבודד, שם זכיתי למחסה בזהות בדויה. בתום המלחמה התברר לי שרק אני נותרתי בחיים מכל משפחתי האהובה.

לכן סירבתי בכל תוקף להכניס לביתי אישה פולניה, אשר נוכחותה תזכיר לי מדי יום את זוועות המלחמה ואת אובדן יקיריי. אולם מנהלת המשרד לסיעוד התעקשה: 'כדאי לך להכיר את רגינה... היא משהו מיוחד... אלמנה לא צעירה ששלושת ילדיה התפזרו בעולם'.

לאחר התלבטות קשה הסכמתי שרגינה תגיע אלינו לחודש ניסיון. חודש הניסיון נמשך כבר 60 חודשים. לאחר שנה לקיתי בשבץ מוחי וכל מכיריי וידידיי, כולל אני עצמי, לא האמינו שאי פעם מצבי ישתפר. הייתי כמעט משותקת לחלוטין ברגליי ובידיי, והרופאים לא נתנו לי תקווה. אבל רגינה התעקשה ומדי יום, במשך חודשים ארוכים, תרגלנו אינספור פעמים תרגילים פיזיותרפיים עד שהחלה הטבה הדרגתית במצבי. בזכותה חזרתי לחיים. רגינה היא האחות שמעולם לא הייתה לי... היא בשר מבשרי... אין מלים בלקסיקון כדי לתאר את הטיפול המסור בי ואת האהבה שהיא מרעיפה עלי...רגינה היא 'התיקון הפולני' שלי...

באורח פלאי... רק לאחרונה נודע לי שרגינה הגיעה מאותו הכפר בו התגוררה המבשלת שלנו, מריה, המלאך הטוב שבזכותה אני מדבר איתך עכשיו'.