התסריט של האנטישמיים בכל הדורות

"וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחווה לו, ויימלא המן חמה. וַיִבֶז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש, עם מרדכי".

מרדכי עבר על החוק. מטופש ככל שיהיה, זה היה החוק: כולם חייבים לכרוע ולהשתחוות להמן. המגילה אינה מספרת לנו האם היו אנשים אחרים שהפרו הוראה זו של אחשורוש, אך סביר להניח שהיו – אם משום שלא ידעו עליה, אם משום שלא שמו לב להמן המתקרב, אם משום שרצו להביע את הסתייגותם מהעלייה המטאורית שלו. איננו יודעים מה היה העונש על הפרת חוק זה, אך קשה להניח שהוא היה חמור במיוחד. המגילה אומרת שהמן לא רצה "לשלוח יד" במרדכי – ביטוי שמשמעותו בתנ"ך היא הריגה בלתי חוקית. מכאן, שהעונש הרשמי לא היה מוות, ואם המן היה רוצה להרוג את מרדכי, היה עליו לחסלו בצורה חשאית.

אם מרדכי לא היה יהודי, ייתכן שזה בדיוק מה שהמן היה עושה. אבל הוא לא עשה זאת, כי שמע שמרדכי יהודי. וכאשר יהודי אחד חוטא, האנטישמיים ממהרים להאשים את כל היהודים. אין חשיבות לעובדות, אין חשיבות לנסיבות העבירה, אין חשיבות לרקע האישי. הנאשם יהודי – וזה מספיק לא רק כדי להרשיע אותו, אלא גם כדי להטיל את האשמה על כל בני עמו.

"הפיל פור הוא הגורל לפני המן, מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר הוא חודש אדר". כיוון שנפל פור בחודש אדר, שמח [המן] שמחה גדולה. אמר: נפל לי פור בחודש שמת משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר נולד משה. (מגילה י"ב, עמוד ב').

האנטישמיים רואים את עצמם כצודקים ולעיתים גם כצדיקים. בעיניהם, הם מבצעים שליחות חשובה ביותר לטובת האנושות: להציל את העולם ממפיצי המחלות, זורעי המלחמות, עושקי היתומים וגוזלי האלמנות. חלקם, בעיקר מאז המאה ה-19, סבורים שמדובר במימוש של חוק הטבע: לחלשים אין מקום בעולם, והיהודים הם החלשים ביותר. זהו הדרוויניזם החברתי, אשר הגיע לתוצאות האיומות ביותר בידי הנאצים. אחרים, בעיקר בשנאת ישראל הנוצרית, סבורים שמדובר בשליחות אלוהית: להעניש את היהודים על כך שלא קיבלו את ישו ואף אשמים בצליבתו.

מדוע בכלל הפיל המן את הפור? אולי משום שסתם האמין באמונות טפלות, אבל אולי משום שרצה לקבל אישור שמימי לרצח העם המתוכנן. בעיניו, אישור כזה אכן ניתן לו – משום שהפור נפל על החודש בו מת משה רבינו. מה שלא ידע המן הוא, שההיסטוריה היהודית תמיד מרובת פנים; משה אומנם מת באדר, אבל גם נולד באותו חודש. והוא גם לא הבין, שהיהדות מקדשת את החיים ולא את המוות; פטירתו של משה בחודש אדר היא חסרת חשיבות בהשוואה להולדתו באותו חודש.

"ויאמר המן למלך אחשורוש: ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שוֹוֶה להניחם".

חז"ל היטיבו לפרש את הפסוק הזה והראו, כי לאנטישמיים תמיד יש הסברים ריאליים מאוד למעשיהם, כולל הרצחניים ביותר. אל תחשוש שהשמדת היהודים תגרום שממה – אמר המן לאחשורוש – משום שהם מפוזרים בכל מקום. הפולחן שלהם שונה משלנו. הם מבזים את החגים הלאומיים. הם מבזים את המלך: אם יפול זבוב לכוס יין של אחד מהם הוא יוציא אותו, אבל אם הוד מלכותו יגע בכוס – היהודי ישפוך את היין. והביטוי המפורסם ביותר: שה"י פה"י – היהודים הם עצלנים ואינם עובדים, כי תמיד יש להם איזשהו תירוץ, "שבת היום", "פסח היום".

הפסוק הזה הוא אולי האנטישמי ביותר בכל מעשיהם ודבריהם של המן ואחשורוש, משום שהוא מתוחכם במיוחד. לכאורה, הדברים שאומר המן – הם אמת לאמיתה. היהודים אכן מפוזרים ואין להם מדינה או מחוז משלהם. הם אכן אינם עובדי אלילים. הם אכן שומרים את שבתותיהם וחגיהם. הם אכן אינם מכבדים את החגים האליליים. אכן ישנו איסור לשתות יין שנגע בו גוי. אך המן מוציא את הדברים מהקשרם, וזה עוד יותר גרוע יותר מאשר שקר מוחלט. היהודים מפוזרים כי הם הוגלו לכאן; יש להם דת וחגים משלהם, כמו לכל עם; ולכל אורך ההיסטוריה, תרומתם לכלכלה ולתרבות בארצות מושבם עלתה בהרבה על חלקם היחסי באוכלוסייה. אבל עם אנטישמיים אי-אפשר להתמודד בעובדות, משום שהללו לא מעניינות אותן. הם מבינים רק כוח.

"אם על המלך טוב – ייכתב לאבדם, ועשרת אלפים כיכר כסף אשקול ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך... ויאמר המלך להמן: הכסף נתון לָך והעם לעשות בו כטוב בעיניך".

אם צריך עוד משהו כדי להבטיח את הצלחת העלילה האנטישמית, מחולליה יבטיחו שמימושה כדאי מבחינה כלכלית. הרי היהודים הם פרזיטים, עלוקות על גוף האומה, ולכן סילוקם יסיר את הנטל של אוכלי חינם בלתי יצרניים. ואם הם כן עובדים, הרי שהם תופסים את מקומם של המקומיים הנאמנים. ואם ה"טיפול" בהם יעלה כסף, האנטישמיים ימהרו לגייס את המשאבים הדרושים. אל תדאגו להם; הם כבר יסדרו לעצמם החזר – כפי שעושה המן. הוא קיבל מאחשורוש רשות לעשות ביהודים כטוב בעיניו, ולפיכך הוסיף סעיף חשוב לפקודת ההשמדה: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים... ושללם לבוֹז".

כאן מתגלה אחשורוש כשותף מלא בפשע, אך כזה הדואג להישאר מאחורי הקלעים. הוא נותן הסכמה מלאה לתוכנית, למרות שלא נאמר לו במפורש שהכוונה היא לבצע רצח עם מוחלט, ומסמיך את מספר שתיים שלו לעשות את כל הנחוץ. המהירות בה מוותר אחשורוש על 10,000 כיכר כסף שהובטחו לו כשוחד אישי, מלמדת ששנאת היהודים קיננה מזמן בליבו והוא אינו זקוק לתמריץ כספי כדי לאשר את המזימה. לצד זאת, כאמור, הוא אינו רוצה להיות האיש שיחתום על הפקודה – מה שבטוח בטוח. אם ההשמדה תצליח – היא נעשתה בחותמו. אם היא תיכשל או תביא להתקוממות מצד מי שיחששו שהם הבאים בתור – המן יהיה האשם. ומיד נראה שכך בדיוק היה.

"הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו על העץ, על אשר שלח ידו ביהודים".

אלו דבריו של אחשורוש למרדכי ואסתר, לאחר שהמן הוצא להורג אך גזירת ההשמדה נותרה בעינה. היה צורך במאמץ כבד מצידה של אסתר – "ותדבר לפני המלך ותיפול לפני רגליו וַתֵבְךּ ותתחנן לו" – כדי שאחשורוש יתרצה. המן נתלה בי"ז ניסן, ואילו מרדכי הוסמך לכתוב את העידכון בכ"ג בסיון – דהיינו, פעולות השכנוע נמשכו למעלה מחודשיים. הדבר מלמד שוב שאחשורוש היה שותף מלא בפשע – לא רק בביצוע, אלא גם בשנאה התהומית שעמדה מאחוריו. בהמשך נבחן את ליבת דבריו של אחשורוש, וכאן נעמוד על המילים "על אשר שלח ידו ביהודים".

שיהיה ברור: זה היה בלוף מוחלט. הטקטיקה של אסתר נועדה לעורר בליבו של אחשורוש את החשש שמא המן חותר תחתיו, בשיתוף פעולה איתה. זה היה משחק מסוכן ביותר, שכן ברגע האמת היא הייתה חייבת להציג את עצמה כסוכנת כפולה – מי שגרמה להמן לחשוב שתסייע לו להפיל את אחשורוש, בעוד שבפועל מטרתה הייתה לחשוף את מזימתו. מכאן המשתאות האינטימיים בנוכחות אחשורוש והמן בלבד; זו הסיבה לנדודי השינה של אחשורוש בלילה שביניהם; וזוהי משמעות יד האלוקים המתגלה בכך שבדיוק באותן שעות הוא נזכר במזימת הרצח של בגתן ותרש, ושבדיוק אז המן בא עם הרעיון של "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו".

הבה ונראה מה אירע במשתה השני. אסתר מספרת לאחשורוש שהמן זומם להרוג את עמה. אחשורוש רותח מזעם, אך שולט בעצמו די הצורך כדי לצאת לגינה להירגע. כאשר הוא חוזר ל"בית משתה היין", הוא מוצא את המן שרוע על המיטה עליה ישבה אסתר כמנהג משתאות הימים ההם, ומאשים אותו בניסיון לפתות או לאנוס את אסתר. אך את גורלו של המן חורץ חרבונה, המספר לאחשורוש על העץ שהכין המן ל"מרדכי אשר דיבר טוב על המלך": המן רוצה לרצוח את מי שמנע את רצח המלך, ומכאן שהוא עצמו בוגד שדינו תלייה.

המן נתלה על העץ משום שאחשורוש ראה בו בוגד, לא משום שרצה לרצוח את היהודים. ככלות הכל, כפי שראינו, אחשורוש היה שותף מלא לפשע הזה. הוא גם לא נתלה משום שנדמה היה שיש לו שאיפות מיניות כלפי המלכה. אבל אחשורוש מייפה את המציאות, כאשר הוא מבין שהאירועים פנו נגדו. כמו הרבה אנטישמיים, שבשעת הצורך נזכרים שיש להם הרבה חברים יהודיים ונשבעים בלהט שכל רצונם היה ועודנו להגן על היהודים.

"ואתם כִּתבוּ על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך וחִתמוּ בטבעת המלך, כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להחזיר".

זהו המשפט הבא בדבריו של אחשורוש והוא חשוב מאוד. הגזירה לא בוטלה. איגרתו של מרדכי בישרה ליהודים שאחשורוש מרשה להם "להיקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד להרוג ולאבד את חיל עם ומדינה הצרים אותם" ביום ההשמדה המתוכנן – י"ג באדר. אחשורוש גם מסביר מדוע אין הוא יכול לבטל את גזירת ההשמדה: זהו חוק שנחתם בטבעת המלך ולכן לא ניתן לשנותו. כך, אגב, היה גם כאשר ושתי הודחה: כאשר אחשורוש התחרט, היה מאוחר מדי. מה שכן אפשר לעשות, אומר אחשורוש, הוא להרשות ליהודים להתגונן.

אם עד עכשיו ראינו נקודות שהזכירו ברמז את גרמניה הנאצית, הפסוק הזה יוצר קשר ישיר וחד-משמעי. הכל שם נעשה בצורה חוקית לגמרי. חוק אחד פיטר את היהודים משירות המדינה. חוק שני סילק אותם מעריכת הדין. חוק שלישי הפקיע את זכויותיהם האזרחיות. חוק רביעי שלל את מעמדם החברתי. הקמת מחנות הריכוז, סגירת הגטאות, הגירושים, ההשמדה – כל אלו ירדו בצורה מסודרת בסולם הפיקוד. אין פלא, שפושעים רבים טענו שרק מילאו פקודות. איש לא חלק על כך; הם הורשעו, נאסרו ונתלו משום שאסור היה להם למלא פקודות בלתי חוקיות אלה. אבל פקודות – בהחלט היו. בהיבט הזה, אחשורוש הוא האב-טיפוס של אדולף היטלר.