היה זה שבוע גדול לבית הספר הציבוריים במחוז מונטגומרי שבמדינת מרילנד: המועצה שלהם קיימה את הפגישה הפיזית הראשונה מזה 11 חודשים. מחוז זה – בו לומדים שלושת ילדיו של דייוויד רֶני, מבכירי הכותבים באקונומיסט (המכונה "לקסטינגטון") – עומד להיות האחרון בין 14,000 המחוזות בארה"ב המחזיר את התלמידים לכיתות, ולו בצורה חלקית מאוד (ארבעה ימים בשבועיים).

השוואה עם בני-דודיהם הבריטים, אשר החמיצו רק מחצית מאותו זמן, מלמדת עד כמה המצב קיצוני. רוב המדינות האירופיות פתחו מחדש בצורה מלאה את בתי הספר בספטמבר; רק קומץ מדיניות בארה"ב, ובהן פלורידה וטקסס, היו קרובות לכך ורובן עדיין הרחק מאחור, במיוחד במדינות בראשות הדמוקרטים כמו קליפורניה ומרילנד. 25 מיליון תלמידים – מחצית ממספרם הכולל – נמצאים מול הזום בצורה חלקית או מלאה.

תוצאותיו של כישלון זה יהיו נוראות. לבניו של רני יש הורים העובדים מהבית ומורים מסורים. אבל המחיר בזמן ההוראה, בקשרים החברתיים וביכולות היצירתיות שאבדו הוא משמעותי אפילו בבתי הספר הטובים ביותר, ויהיה כבד עוד יותר מבחינת מי שאינם כה בני מזל. הוא יורגש במיוחד בלימודי המתמטיקה והאנגלית, ובעיקר בקרב בני המיעוטים שהם המתקשים ביותר ללמוד מרחוק והחוששים ביותר לחזור לבית הספר.

מדיניות השמה במקום הראשון את הלמידה הייתה שמה לה למטרה להחזיר את הילדים לבית הספר, אך לא כל עובדת מערכת בתי הספר הציבוריים. הנבחרים היושבים במועצות החינוך רבות העוצמה שמים את הדגש על איזון בין אינטרסים מקומיים מתחרים. זהו מתכון להימנעות מקבלת החלטות והתחמקות מסיכון.

הישיבה של מועצת החינוך במחוז מונטגומרי מדגימה זאת. היא נפתחה בהודעות וידאו של הורים וילדים מודאגים. "המורה שאני הכי מודאג שמא יחלה הוא אבא שלי", אמר אחד התלמידים. "בעלי ראה בתי ספר פועלים בצורה בטוחה בסומליה! מדוע זה לא קורה כאן?", תהתה אחת האימהות. מחוץ לאולם הישיבות נאספו שתי קבוצות של מפגינים – בעד ונגד פתיחת בתי הספר.

כדי להתגבר על כוחות מקומיים אלו יש צורך במנהיגות יוצאת דופן, במרחב תמרון יוצא דופן או בשניהם יחדיו. המושל הרפובליקני של מרילנד, לארי הוגאן, ניסה במשך שבועות לשכנע את בתי הספר המחוזיים להיפתח מחדש – ולשווא. ראש עיריית ניו-יורק, ביל דה-בלסיו, דחף לפתוח את בתי הספר למרות התנגדות חריפה של ארגוני המורים. מושל פלורידה, רון דה-סנטיס, הצליח להפחיד את בתי הספר בעיצומים כספיים אם לא ייפתחו – צעד אותו הוגאן לא יכול לבצע, משום שבניגוד לעמיתו אין לו גיבוי של המחוקקים המקומיים.

הקיטוב הפוליטי אינו מוליך למדיניות טובה. רצונם של דה-סנטיס ומושלים רפובליקנים אחרים לפתוח מחדש את בתי הספר היה מוצדק, אבל הוא היה חלק ממאמץ רחב יותר ללכת בעקבותיו של דונלד טראמפ ולהפחית במשמעותה של הקורונה; כך למשל, דה-סנטיס פגע במאמץ המדינתי לעודד עטיית מסיכות. בה בעת, זהירות היתר של הדמוקרטים נבעה מעוינותם כלפי טראמפ. המדע היה קורבן נוסף של הקרב, כאשר הוא נוצל לרעה כדי להפריח טענות כוזבות מכל כיוון.

המערכת המבוזרת של ארה"ב סייעה לה בדרכים מסוימות להתמודד עם הקורונה, אך במקביל המגיפה חשפה את התאונה ההיסטורית בדמותה של מערכת החינוך הבלתי-מתפקדת – טוען ריי. היא יותר מדי מקומית מכדי להיות מנוהלת ביעילות, ובמקביל מושפעת מהפוליטיקה הלאומית. זהו הגרוע מכל העולמות, כפי שנאלץ הנשיא ג'ו ביידן להבין כאשר חזר בו מהבטחתו להחזיר את הילדים לבתי הספר בתוך 100 ימים. אין לו סמכות לעשות זאת וחלק ניכר מן המערכת – בידי רפובליקנים או ארגוני המורים – מתנגד להשפעתו.

בינתיים, מיליונים יכולים רק לקוות שחברי מועצות החינוך שלהם יתעשתו. השנה היוצאת הייתה לגמרי לא רעה בבית "לקסינגטון", מדגיש רני. היה נהדר לראות כל כך הרבה את הילדים ומעניין מאוד לראות אותם צופים בשיעוריהם. אבל הגיע הזמן שהפעמון יצלצל לחזרה לכיתות.