עמנואל הרוסי: "מחברות עמנואל הרוסי", הוצאת צבעונים 2019 121 עמודים.
זהו קובץ מבורך של שירים ופואמות מעיזבונו של עמנואל הרוסי הזכור לטוב, הוא עמנואל נובוגרבלסקי, מתוך דפים השמורים בספרייה הלאומית בירושלים ואחרים שהביאו לה בניו, אותם ערכה בקפדנות והוציאה לאור ד"ר לאה צבעוני. שירים שכתב עוד בצעירותו ברוסיה בעיר ניקולאייב, ואחר כך, לאחר שחי באודסה ולמד רפואה הגיע וכתב בארץ, בהיותו בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, זאת בטרם הצטרף לגדוד העבודה, ייבוש ביצות ורשם, "בין הארץ והמרום / "מי זה שיר ישמיע / שיר בלי רישא ובלי תֹם -/ זֶרם ברקיע". שיריו כולם בנויים בתים של ארבע שורות, ספוגי טבע, נוף הארץ או אהבה עורגת, כפי שכתב בשירה חרוזה ומתגלגלת תמיד: "והנה באת אלַי ופתאום לי נודעו / הלילות העֵרוֹת ומחולות הרשף / שלי את, אלילה, מכוש ועד הֹדו / ובלבי מִקדשֵׁך המנצנץ בנשף". או בערגה גדולה: "לא ידעת את אנחותי / אנחות גבר פורצי חומה / לא ידעת את דמעותי / דמעות גבר שורפי ארץ". הנה כך האיש, הבאתי מעט בטעם של אוהב שדור שלם שמע משיריו, ולא נותר לי אלא לומר כי יפה ונכון עשתה ד"ר צבעוני, שהעלתה את זכרו ובהביאה אותו לפנינו.
לאה טרן: "קיומיומים", הוצאת "עכשיו" 2021 181 עמודים.
הפעם אתחיל מהסוף, מדבריו של פרופסור גבריאל מוקד: "לפנינו משוררת בשלה ומעניינת, שאף כי לא זכתה להכרה ולהערכה במידה לה היא ראויה, היא זכאית לתפוס מקום טוב ומרגש בשירתנו..." - וכבר היא אומרת על השירה: "אין כל משמעות / לשירים יפים / מוטב שיהיו / מדֻיקים / מתַעדים." כך היא קובעת בשיר האחרון בספר, והיא מספרת: "אמי תפרה לי / שאריות חלומה / מבדים וסריגים, / תחרות וחוטים / שנשזרו / בארץ אחרת." ואילו על עצמה כותבת: "אני נוף ישראלי...". אך המאהב בא בינתיים לטרוף: "אתה מביט בי / בעיני כלבים משוטטים / מיַחֵל לבשר / תחת שִׁמלתי..." והיא אומרת לו, " כשהיית אתי / עפו פרפרים / בלב הבשר / באור / המתרוקן." אבל, "אולי כך נולדות אהבות / של שעות אחדות / בין נשמות לכודות, בתוך / ובאמצע אהבות אחרות." ואולי לכן היא אומרת, "לו רק היה אחרת / אתךָ ואתי! /אך אני כבר אינני / שיֶכת / לשום טבעת / שבגללה הייתי אשתךָ." הלוא, "בקצה הלֵיל תחסר את מלותַי / על מחוגי שעון החול / שברי חלום קרוע /מחֻיָבות/ וסֶבל מסרב עִנוגים / בזמן פציעות." כי, "אתה מגיע לפגישות / וכל חיי / וכל חייךָ / שם מעבר לפִנה..." איזו פינה זו? ואז היא לוחשת לעצמה את מאווייה: "רציתי שינביט בי / פרחֵי זָרותו / באביב חרציותַי..." הנה אני מרבה לצטט, הן משום עוביו של הספר, אך בעיקר משום הדברים שבו. גבריאל מוקד מרחיב ומעמיק באחרית הספר, אך לאה היא ידידה ותיקה עוד מבית הסופר בתל אביב, וספר שיריה נפל לידי כמתת שאני חופר בו, אומנם בקצרה: "נסיך הגֵאות והשֵׁפל / של חיי." כך היא מכנה את האיש ההוא, ואני שואל: האם אפשר לחיות כך, חיים שאולים? נראה שכן, אך עליי לשוב אל השיר הסוגר: "אין כל משמעות / לשירים יפים / מוטב שיהיו / מדֻיקים / מתַעדים." על כן אני משיב כך. שכן. שזה אפשרי.
נועה כליף: "אדמות הנצח", הוצאת "חדרים" 2020 136 עמודים.
חיילת בת 19 הכותבת שירה, סיפורת, אמרות מחכימות וגם מציירת, אינה מופע של מה בכך, ובטוחני שירשה טפח וגם טפחיים מאימה ברוכת הכישרון, המשוררת איריס כליף מיודעתנו. שמו של הספר מצביע על הנצח ועל היותנו בני חלוף, ועל המקום ממנו באנו ואליו נגיע ואינו אלא אדמתו של האל, המקום אליו אנחנו מחוברים ושאליו מהדהדים חיינו. זה מכבר אינו סוד, אך בכותרת הספר נאמרים הדברים ובאים להזכיר לנשיאי הרוח את הדברים. כי "לפעמים, אנשים הם הים / לעתים, אנשים הם החול." ואילו היא, "בכֶרם נושן נטעתי אהבה / עציה עבֻתים ואדמתה קרירה..." אבל, לאמתו של דבר, אין היא באהבתה אלא "ילדה תמה / שטה על המים הזכים / טִפות הטל הענֻגות / שוטפות את הפחדים", ואז היא מרגישה כיצד, "באדמת החיים הזו / אני עפה." ואתה חש במעופה, ותוהה מניין גם לעלמה צעירה להביא שער שלם, דפים מלאים של אמרות מחכימות כמו, "בסמטת הלב מבט גנוב ואמיתי יקר מכל מילה שנקנתה." או, "מבט הוא קירותיו המתפוררים של הרגש." או, "במקום שבו בנויים קירות, מצויים לרוב גם חלונות. זִכרו להתבונן דרכם על משמעות החיים." או, "החלומות הקסומים ביותר הם אלו שחולם אדם כאשר עיניו פקוחות." ועודה הרבה. וכמו לא די בכך, דפיו האחרונים של הספר מביאים לנו את הסיפור הקצר "האישה בשמלה האדומה", בו היא כותבת בגוף ראשון בלשון זכר ובשפע של ליריקה על אהבת גבר לאישה, ובסיכומו היא כותבת: "האישה בשמלה האדומה. זו, שנהגתי להעניק לה, כל יום במשך שבוע שלם, כלניות." אין ספק בכישרונה של הצעירה הזאת, אבל חובת ההוכחה מוטלת עליה כמובן, לפי כך נחכה בציפייה לספרה הבא, ולסיכום דבריי הקצרים אביא משורותיה: "ורק אז, אני מבינה / שהפסגה הנשגבה ביותר / היא / אני". בהצלחה רבה.
שמואל כהן וצדוק עלון: "שני משוררים בערנו", הוצאת "קולמוסון" 2020 105 עמודים.
שני מחברים מגישים לנו ספר, וכשאני קורא את הכותרת "שני משוררים בערנו", אני מדמה לעצמי עיר קטנה וקרתנית שבה מהלכים שני גברים חיוורים וקטנים. אך האמת שזו עיר גדולה מאוד וגאה, ידעה ויודעת משוררים וסופרים והיא ירושלים, ומלבד זאת רק צניעותם של כותבי הספר הביאה אותי לחשוב כך, וההומור הדק שלהם אשר שולט בסיפורים הקצרים ובאנקדוטות שהספר הצנום הזה מכיל. קדם לו ספרם בעל הכותרת הזהה אבל הכיל שירים, והנה כאן הם מביאים לנו דברים מעברם בחן ובהומור לא מוסתר, ואת העטיפה ציירה לא אחרת מאביב חזק מיודעתנו, כך שהוא כולו שלנו ואנחנו יכולים בימים אלה שלפני ראש השנה לברך עליו, ביחוד שכל הכספים תמורת מכירתו מיועדים מראש לתרומה. ואצטט כאן מהספר שתי דוגמאות לכתיבתם של השניים, בעוד צדוק עלון מביא מהרהוריו בשבתו כאורח על אופנוע והוא נאחז שלא ליפול: "אדם צריך לתת לעצמו קצת ליפול דווקא כדי שלא ייפול, חשבתי. הנפילה הזאת לצורך ההתיישרות היא כנראה חיונית בחיפושינו אחר איזו תשובה לשאלה שאנו שאלים את עצמנו בהיותנו לבד. היא חיונית בחיפושינו אחר איזה תחושה שאנו יודעים שהיא קיימת, אבל פוקדת אותנו לעתים רחוקות בלבד." ואילו שמואל כהן כותב בבלדה הלירית בפרוזה שהוא מטעים אותנו, "איש מרחוב ארנון איבד עצמו לדעת, בגיל ארבעים ושש השאיר מכתב: 'המשיכו להריח פרחים ולגעת ואל תאשימו אף אחד', כתב" ולאחר התאבדותו של האיש הוא כותב עוד: "אני עובר לפעמים על פני הבית שלו, הדלת סגורה, האורות כבים, בגינה הקטנה עוד עומד הזית, איש תוחב מכתב לתוך תיבת המכתבים." אבל בתוך כל הרצינות הזאת שולט ההומור השקט, שיודע לעורר מחשבה אך גם להלעיג גם את הרגעים היותר טובים. שני משוררים בספר שירים משולבים בסיפורים קצרים שהם אירועי חייהם.
חגית בת-אליעזר: "כוח משיכה", הוצאת "עמדה" 119 עמודים."
"כח משיכה" קוראת חגית לספר שיריה, ובוודאי זה כוח המשיכה של השירה. כי כך היא אומרת: "אמנות יכולה / להעביר אותי מִכָּלבּה על דשא מֻשקה / וחתול בשיחים גזומים / אֶל פרא הסָּפארי // שירה בפרט". כי האמן, "מורח שכבה נדיבה של חויות / על פרוסות חיים עבות / כריך כִּפרי / בשל כפְרי / שנות יצירתו". במילה שחידשה או המציאה - "מאריצים" - כל אלה שהתאמו לעצמם את החיים הארציים מחוץ לכדורנו, או התאָמָתו של כדור-הארץ למקום טוב יותר לחיות בו, היא מתחילה את ספרה, כמי שהחיים כאן אכן חשובים לה, והיא כותבת על המתרחש מול עינינו ואולי איננו נותנים דעתנו לכך. ארבעה שערי שירה שלה בספר, ושער אחד תרגום, משירי טיסדייל, ביירון, ייטס, אחמטובה, ובמרכזם "המכתב של טטיאנה לאונג'ין" של פושקין, שתורגם לעברית על ידה. אבל גם על ילדיה היא כותבת, "העולם פלא / אני הצד השואל / ילדַי עונים', על אהובה, שמציגה בפניו את תפיסתה לפני לכתה ממנו, "עם לכתי יִכָּחד זכרך / לכן שומרת על לחלוחית חיי / כל צָהֳלתי בזרועות אחֵר / מֻקדשת לךָ", כך, בציניות כלשהי. ועל תהייתו של האדם: "רק האדם נע ונד / תוהה /ברוֹם טעות בריאתו", ועל השתעבדותו של האמן לאמנותו, או של הכותב לכתיבתו היא מסבירה לו זאת באומרה, "שלא אוכל לחזור אליך / כי כבר כתבתי ספור / על פרדתנו // הרי לא אבגוד בו". כן, כך, שוב באיזו ציניות עצמית, "היכן אניח ולעצמה היא "היכן אניח את ראשי / הכבד עלי / ופורֵם קשרים?"".את ראשי / הכבד עלי / ולעצמה היא כאילו אומרת: הלא כולנו פורמים קשרי כתיבתנו בהניחנו ראשנו כל הכר.
איילת קציר: "דברים שהגדתי", הוצאת "ארגמן-מיטב" 2020 77 עמודים.
"אספתי אלַי יבולֵי השנה שחלפה / את המעשים, את המלים, / את היפים ואת הבאושים / כולם שלי..." כך כותבת המשוררת בשיר הפותח את מסעה הרוחני, וכבר יש בו מעין וידוי על מעשיה, גם אלו הגשמיים והפחות טובים. היא מכה על חטאים, שנעשו למעשה או בלב, על אהבה שקשה לממש, על בת שרחקה. מספר השירים בספר הוא כמספר השבועות בשנה, והוא מקביל לתחושתי לאותן פרשות השבוע המתלוות לאורכם. היא נאחזת ברוב השירים בסגנון אמוני, אך לעתים לא רחוקות כלל היא רק יוצאת מאותן פרשיות על-מנת לומר את דבריה. "לכי לך" היא אומרת לבתה, "לא כי אני אמךְ צויתי / בביטחון עשי דרך / רגליך צועדות / לבך מלא ברון ונפשך גבוהה..." ואני שואל אם אין בתעוזת הדברים תחילתו של פמיניזם, התמרדות כנגד הישן. או מאומרה לאיש שאליו כמהה: "אתה המתגעגע / עם שארית עצמי שלי / בתיבתנו על האררט / יודעים שכדי להגיע למקום בטוח / עלינו לבוסס / דרכנו בבוץ." כמובן שאינה שוכחת לדבר אל ועל אלו דמויותיהן העזות של נשים נבחרות בתנ"כ, כאלו שיצאו להגן על דרכן בעולם לא שוויוני, אך היא יודעת לומר את שלה מבלי להתרחק מאמונתה ומותירה את השינוי לדור הבא. היא אומרת את שלה מבלי לשנות מילה במה שנותר קדוש בעיניה, היא דבקה במה שגדל בה, ובכך לטעמי נמדדת הצלחתה. גם להעמיק וגם לצוף, גם למרוד וגם להיות צדקת ולהבין. "כי פנה יום / ועמו פנה לבי", היא מודה, ואחר כך אומרת, רוטנת אך משלימה, "איבדתי את שירי / ועמו אבדו לי / נתיבי דרכי", אך היא "עדין זקופה / קצת יותר גמישה..." אשריה.
