החיים בשחור

תמונות קשות נחזו לנגד עינינו בסוף השבוע: התנגשויות קשות בין מפגינים ערביים לשוטרים באום אל-פחם והתקהלויות צעירים חוגגים וגודשים את חוצות תל אביב וירושלים כאילו אין מגפה. ויד המשטרה קצרה מלהושיע. סצנות שגובלות באנארכיה ובהפקרות. אבל התמונה החקוקה אצלי יותר מכל שונה לגמרי. תמונה בשחור של צב ים טבול בזפת, מפרפר בין חיים למוות.

הרבה שחור יש בחיינו בתקופה זו, תופעות שחורות, הפגנות בשחור, תחפושות בשחור, אבל מה שקרה לאורך חופי ישראל מזוויע במיוחד. אסון אקולוגי שכמותו והיקפו טרם נראה במחוזותינו. כמויות עצומות של זפת נפלטו בתוך הסערה הגדולה, שדחפה את הגלים ועימם החומר הדביק והמסוכן, שהודלף בזדון מספינה חולפת, אל החול והסלעים, למצפון ועד דרום. הזיהום חל במכה אחת, ומרגע שנחשף - המוני מתנדבים החלו להסירו. משנדבק לסלעים, פעולת הניקוי קשה מאוד, עדינה, מצריכה תקציבים ומקצוענים והרבה זמן. כתופעת לוואי ראינו את אסונם של בעלי חיים ימיים. החל בלוויתן הענקי שנפלט מת לחוף ניצנים כנראה מבליעת גושי זפת, וכלה בצבים קטנים, חסרי אונים. רבים מהם נחנקו למוות, אחרים שפר גורלם משהגיעו לידי וטרינרים רחימאים.

יש לי חולשה לצבים. למען האמת - צבי יבשה יותר מצבי מים. כילד קיבצתי עשרות מהם אל גינתי. חיות המחמד הללו, שלמרות שיריונן אינן יכולות להתגונן בפני מחסליהן, נלקטו מן הסביבה הקרובה. בסופו של דבר שולחו לעבר הפרדס שגבל בביתי, ומיד נעלמו. מזה עשרות שנים שהפרדס נעקר, בתים ורחובות קמו תחתיו. אין זכר לצבים ברמת גן. כמעט נכחדו כליל מנוף ארצנו. מנגד, שפר גורלם של צבי המים, הגם שמטילים ביציהם ברצועת החול הסמוכה לים, תוך הסתכנות מפני בני אדם וטורפים. משמתבקעים היילודים מביציהם, באופן אינסטינקטיבי הם חשים הימה, מקור החיים שלהם. כך - עד שהגלים השחורים פולטים אותם עטופי זפת אל החוף...

למה אני מספר כל זאת, כאשר אנו שקועים בצרות חמורות מגורל חיות הים? ובכן, לא רק בצבים עסקינן, אלא בכל הטבע הסובב אותנו, המעט שנשאר ויישאר ממנו ומבעלי החיים שעדיין מתקיימים בתוכו. ארץ-ישראל הבראשיתית, על טבעה הייחודי, התנ"כי, אט אט הולכת ונרמסת מתחת לבטון, לבניינים, לכבישים, למכוניות, ובעיקר - לדחפורים. תהליך של אל-חזור. אין מנוס מבנייה, גם בלב נופים מרהיבים, גבעות והרים שנחצבים ונחפרים, גאיות שנסתמים, סלעים שנעקרים... ואולם נדרש בדחיפות איזון נכון בין שמירת הטבע, הסביבה, לבין הבנייה המואצת. לא הכל נדל"ן. המקרה המובהק מהעבר הוא ייבוש החולה, ובימינו אלה העיר בית-שמש. זחילתה הדורסנית דרומה נעשית תוך מחיקת אתרי נוף וארכיאולוגיה בל יסולאו בפז בחבל יהודה. דוגמה נוספת זוהי שורת עמודי החשמל שהציבה חברת החשמל בלב מכתש רמון, אתר טבע ייחודי ביותר, אין כמותו בכל העולם. האם צרכי החישמול גוברים על ערך שמירת הטבע והנוף? האם עמודים אלה יוסרו כפי שדווח?

בימים אלה מלאו ארבעים ואחת שנה לפטירתו של אחד ממנהיגיה הדגולים של ישראל יגאל אלון, רק בן 61 במותו. אנחנו זוכרים ומצטטים שוב ושוב את אמירתו: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". על משקל אמירה זו אפשר לומר, כי מדינה שאינה שומרת על נכסי הטבע של מכורתה, ההווה שלה דל ועתידה לוט בבטון אפור אם לא שחור... אלון הוא זה שיזם ב-1973 את הקמת השירות לאיכות הסביבה במשרד ראש הממשלה, שבסוף 1988 נהפך למשרד ממשלתי נפרד ועצמאי. אז הוקם המשרד כאילוץ פוליטי, לא נחשב, דל תקציב, כפתרון זמני לפוליטיקאי שבידיו הופקד. ורוני מילוא אכן נתן לו "פוש". עם הזמן, עצם קיומו של משרד - שבינתיים שונה שמו למשרד להגנת הסביבה - נתקבע. הוא תפס חשיבות מסוימת ככל שגברה תודעת שמירת הסביבה. ועדיין הוא מאחרוני המשרדים המבוקשים.

כאשר תקום הממשלה החדשה, ונתפנה מהקרבות הפוליטיים המלוכלכים, בגבור קצב הבנייה ופריצת הנתיבים, ולנוכח הפגיעות הגוברות בערכי נוף וטבע, כאשר רואים בכל אתר דחפורים מפוררים בגסות סלעי בראשית, ויותר ויותר חיות נכחדות, חייב המשרד להגנת הסביבה להיות בין המשרדים הנחשבים ביותר, המתוקצבים ביותר. עבודה הצלה רבה לפניו. לאזן בין צרכי הבנייה הבלתי מעורערים, ההתרחבות של היישובים, לבין הכורח לשמר את אחרוני נופיה היפהפיים של ארץ מולדתנו, את העצים והפרחים, את בעלי החיים. גם להם יש זכויות! עיקר תפקידו של המשרד הזה - להיות צה"ט. צבא ההגנה לטבע. לחזות ולהיערך מראש למניעת אסונות אקולוגיים כמו זה שפקד את חופינו ערב פורים תשפ"א. זה צב או צו השעה.