80 שנה לקיבוץ "דורות"

עם הגעתו ארצה, הצטרף בצר לקיבוץ "הבונה" שהמתין בחדרה לעלייתו על הקרקע. באותו הזמן התגייס "להגנה" ובמשך השנים השתתף בקורסים רבים כחניך וכמדריך. בשנת 1941 נמנה עם ראשוני העולים על הקרקע של קיבוץ דורות, שהיה באותם ימים היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ ישראל ובצר התמנה לאחראי מטעם ההגנה לרשת האיתות של יישובים בסביבתה של דורות.

משנת 1950 עד שנת 1959 שירת בצבא קבע כקצין קשר והשתתף במלחמת סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. בשנת 1957 עזב את קיבוץ דורות ובשנת 1960 סיים את לימודיו במכון להשכלה ולמחקר בבית ברל.

הספר שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1959, מכיל 135 עמודים ובו רישומים עדינים של ורה אייל. הספר שמוגדר כמיועד לבני הנעורים מחולק לשני פרקים. האחד, הרפתקאותיו של שומר שדות והשני, עלילות מגבעת הערוצים. בסקירתנו נתרכז בחלק הראשון בו הובאו סיפורים מההווי החיים בקיבוץ הצעיר, הבודד, המוקף שבטי בדואים והלומד אט אט לקשור עמם קשרים ולטפח את "הדו-קיום". עכשיו קרבו את הילדים או הנכדים וקראו בפניהם בסיפור הראשון אודות המדריך לעבודת "שומר השדות", הוא מרדכי המכונה "מוראד". בצר מתאר את הופעתו החיצונית של איש "אגודת השומרים" שנשלח להכשיר את חברי הקיבוצים הצעירים בנגב, להכיר את מנהגי הערבים (הבדואים):

"ידו האחת מסלסלת דרך הרגל את קצוות שפמו האדיר. מראהו הזכיר לי את סרטי המערב הפרוע, נדמה היה לי שאחת הדמויות הססגוניות ירדה מהבד ועתה היא ניצבת לפני בצריף העץ של הקיבוץ. תמיר היה מאוד ומרובע כתפיים. מתחת לכובע אוסטרלי רחב-שוליים נראו פנים שזופות ועיניים שחורות כפחם שרחשו כגחלי מדורות הבדואים...על חזהו צלובות היו שתי חגורות עור, ובהן תקועים כדורים נוצצים, שבריה - פגיון ערבי בעל ניצב-כסף, קישט את אבנטו, ומירכו נשתלשל נרתיקו של אקדח תופי 11 מ"מ. לבוש היה חולצת חאקי, ומכנסי-רכיבה מרופדי עור ולרגליו מגפיים מבריקים, שבעקבותיהם תקועים דורבנות. הגבר האימתני נשען על רובה-ציד".

בנקודה זו, יש להסביר לקוראים הצעירים את הסוגיה שלהלן: מתיאורו היפה של בצר עולה כי מוראד, היה שומר ותיק שעשה עבודתו בצפון הארץ, שם מקובל היה להציג את כלי הנשק לראווה כגורם מרתיע. בנגב, למדו הצעירים מהר מאוד, שבקרב השבטים אין להבליט את כלי הנשק. אדרבה יש לכסותם ולהסתירם מתוך כוונה להדגיש שאין "שומר השדות" או המוכתר של היישוב החדש באים מתוך הפגנת עליונות אלא מתוך כוונה להגיע להבנה ולהסדר. בקיבוצי "השומר הצעיר" בנגב (יד מרדכי, גת, גבולות, נירים, שובל, גל-און) הייתה זו כמעט הלכה כתובה אך בקיבוצים של "המאוחד" היו בעלי התפקידים מבליטים לא פעם את נשקם, מנהג שגרם לא פעם לסכסוכים חמורים.

משיחתם עולה כי הצעד החשוב ביותר עבור שומר השדות החדש הוא לימוד שפתם הערבית של הבדואים. השלבים הבאים הם לימוד רכיבה על סוס, שימוש בנשק קר וחם, ולימוד אורח החיים של הבדואים. לטענת מוראד השומר הטוב הוא זה היושב במאהלי השיח'ים והמכובדים ושומע כבדרך אגב את שמות גנבי התבואה וגנבי הרכוש. לאחר שמוראד יצא מאוכזב מהאורווה הוא הציע לרכוש סוסה חדשה, אצילה, כזו שהבדואים יכבדוה ובעקבות כך את בעליה.

שומר השדות החדש, התפעל מהשקיים הססגוניים ומהאוכף הדמשקאי העשוי עור משובח ולאחר שלבש את בגדי השבת (כי כך יעלה ערכו בעיני הבדואים) למד שומר השדות הצעיר כי הנכבד, הרוכב על סוס, יברך ראשונה את הנחות, ההולך רגלי. בדרך נעצר מורד ובירך את החורש הערבי במחרשת העץ, וחזר והסביר כי לבדואים, ברכה מיוחדת לכל בעל מקצוע. בדרכם אל הכפר תפס מורד צעיר בדואי שהסתיר בשיחים שק מלא שיבולים. מיד זיהה כי היבול גנוב היות שהבדואים לא מגדלים סוג זה של דגן.

לאחר שהתברר כי הנכד מוצא עניין בסיפור על מוראד נמשיך אתו לסיפור הבא המביא את המנהגים והאירוח אותם למד שומר השדות בבואו לנהל עם בני השבטים משא-ומתן. שומר השדות הצעיר "מדורות" ראה סוסה נאה באחד ממאהלי השיח' שבקרבת הקיבוץ והחליט לקנותה. ברור שמנהג קניית סוסה אצילה בקרב השבטים הוא טקסי, יש בו כללים ברורים והוא מרמז על מעמדו של כל אחד מהמשתתפים ברכישה. ראשית צריך היה למצוא "איש ביניים" שיתווך בין שומר השדות לשיח' כדי לברר אצלו את ההיסטוריה של הסוסה, מחירה והתנאים הנלווים ולשם כך הוא בחר על-פי עצת מורד בבן השיח' פייזל.

לטענתו, הסוסה בת שנתיים, טרם נוסתה בשדות ומחירה עשוי לעמוד על 80 לירות שטרלינג, מחיר גבוה למדי. כל זאת בהנחה שהייתה מקובלת על הבדואים והיהודים שבעת המשא-ומתן יורד מחירה בחצי. לאחר מספר ביקורי נימוסים ארוכי שעות במאהל השיח' ולאחר שדיברו על כל נושא שבעולם סוף-סוף הם מגיעים לעיקר - תנאי מכירת הסוסה. וכך מתאר זאת בצר:

" ...סבור הייתי שפרשת קניית הסוסה תסתיים במהרה, אולם טעות הייתה בידי. ליד השער המתינו לבואנו השיח' ובניו הם פילסו לנו דרך בין המון סקרנים, שצבאו על דלת הכניסה ל "מאדאפה" - חדר האורחים... ושם השתרענו על המצע שהוכן עבורנו. ..מישהו הזכיר את "הפנטזיה" שנערכה בחג הכלולות של אחד הנכבדים ואת מרוץ הסוסים בו זכתה סוסתו של המוכתר. וגם ולדות נהדרות המליטה - סיפר אחד הערבים (זאת במטרה להעלות את סכום הרכישה). ומה עם הסיחה האפורה התמכור אותה? שאל אחר. אם ימצא קונה הגון אמכרנה, השיב המוכתר. זקוק אני לסוסה טובה, העיר מורד. הבה נציץ בה, הציע פייזל וכולנו יצאנו אל הכיכר. ניכר היה שהסוסה הוכנה לקראת ביקורנו "המקרי"... לפני יציאתנו לכפר הזהיר אותי מוראד לבל אשגה שגיאה חמורה: אסור לדבר בגנות סוסה. אם יציע לך ערבי סוסה בלה, שתומת עין חיגרת וכחושת בשר, עליך להלל את יופיה והדרה. אולם רשאי אתה להוסיף שלא תרצה לקנותה יען כי חמת מזג היא יתר על המידה ומאחר שאינך מיטיב לרכוב, חושש הנך כי לא תשכיל לשלוט עליה. וכדי לחזק דבריך תאמר כי צעירה היא מדי, אף על-פי ששיניה מעידות עליה שכבר מלאו לה עשרים אביבים".

לאחר ששומר השדות בדק את הסיחה הוזמן "הכתאיב" לרשום את החוזה בכתב ערבי מסולסל ורשם כי המחיר הוא 35 לירות שטרלינג. וזאת בנוסף - היא נמכרה בשיטת "התלאת" - היינו שתי הסיחות הראשונות שתמליט ישיב שומר השדות חינם אין כסף לשיח' וכן הוא התחייב שלא תשמש לעבודת החריש או ההובלות שאינן ראויות לסוסה אצילה. המוכתר חתם חתימה מסולסלת ושאר העדים בטביעת אצבעם. בתום עריכת החוזה נטל שומר השדות את "עירית" (כך כינה אותה מהיום הראשון) והובילה אל מחוץ לכפר חזרה לקיבוץ.

עתה הנכד נשבה בקסמי המזרח ובאורח חייהם האקזוטי יש להפנות את תשומת ליבו גם אל גורמים פוליטיים צבאיים זרים שהיה להם אינטרס בקרב השבטים בנגב. כזכור, הימים היו אז מתוחים ביותר. האנגלים נלחמו נגד הגרמנים בגזרת אל-עלמין ואילו בארץ פעלו כנופיות בראשותו של הלאומן חג' אמין אל חוסייני. החל מפרוץ המרד הערבי בשנת 1936 החלו לפעול נאמניו בנגב במשימות ריגול, הסתה והעברת ידיעות לאויבי הבריטים. באחד מהימים, עת ישב שומר השדות של "דורות" במאהל של אבו-ג'זאל, נכנס לאהל אדם הלבוש אירופית, דובר אנגלית והמנסה ליצור קשר חברתי עם השיח' ועם שומר השדות. היה זה המורה בכפר שהגיע מיפו.

הכיתה הייתה בחדר אחד וישבו בה בצפיפות כל הילדים מגולחי הראש מכל הגילים. אין צורך להזכיר כי הבנות לא נשלחו לבית הספר אלא נשארו במאהל לסייע לאם. המורה, בעל המשקפיים, לבוש חליפה, דיבר אל שומר השדות בחביבות יתרה דבר שהחשיד אותו. הוא דיבר בהרחבה על השותפות היהודית-ערבית. שומר השדות הפך לחברו עד שיום אחד קיבל מכתב "מההגנה" שהזהירה אותו כי המורה הינו סוכן של המופתי חג' אמין. שאלותיו "התמימות כביכול" על דורות, מספר חבריה ופרטים נוספים הלכו ותכפו אולם שומר השדות נצר לשונו.

עיתים אמר המורה כי הוא יוצא להרצאה לפני הבדואים בענייני תברואה אך שומר השדות ידע כי הייתה זו "שיחת הסתה" כנגד היהודים והבריטים ברוח מנהיגו אמין. בבוקרו של יום אחד שאל לפתע המורה את שומר השדות אם חג להם ומדוע כל כך הרבה אנשים הגיעו ומכוניות. המורה התכוון למחלקת הפלמ"ח שהגיעה ונועדה לסייע לדורות בעת מצוקה. מעתה והלאה סיפר שומר השדות, הוא נהג בבדואים, גם בשכנים הקרובים ביותר בדרך של "כבדהו וחשדהו".

התחרות טבועה בנפש האדם משחר נעוריו. אצל הבדואים לוותה התחרות בתחושת הכבוד לו זוכה המנצח, בכל סוג של תחרות, וההשפלה שסופג המפסיד. עיתים יכולה תחרות מעין זו בקרב השבטים לעורר סכסוכים אלימים. הנכד שסקרנותו לא יודעת גבול, ישמח לשמוע על תחרות "צליפה" שנערכה בעת חתונת השיח' סוליימן אבו-טבאי עם אשתו השלישית. תחילה נערכה "פנטזיה" כפי המקובל בו רוכבים הצעירים בין מאהלי השבט ויורים באוויר להגדלת השמחה בחתונה.

אך הפעם לא הסתפקו רק בזאת והחלה תחרות בין הרוכבים: מי יצלוף בפחית ריקה תוך כדי דהרה. לאחר שכל הרוכבים לא הצליחו לפגוע קפץ איסמעין הנער על סוסו, ופגע בפחית. רחש של עלבון נשמע בין הרוכבים הבוגרים והם ארגנו במקום תחרות נוספת על-מנת להפחית מגאוותו של הנער ואביו. הפעם הציבו את הפחית במרחק מאה פסיעות והמתחרים ניסו לפגוע בה בשכיבה כדרך החיילים. שוב איש לא פגע רק הנער איסמעין. אנשיו של השיח' חיפשו מוצא פן תתחולל פה מהומה והציעו להרחיק עוד את הפחית ויתחרו השניים באחרונים בלבד: הנער והחתן:

"התרצה כי נרחיק את המטרה יותר? שאל החתן את מתחרהו הצעיר בתקווה שהוא יסרב. הרחק תרחיקה ענה איסמעין בשפי. תחילה ירה השיח' ירה והחטיא, אחריו השתרע על הארץ איסמעין, הרים קנה רובהו, והוא לא זע ולא נע בידיו הלופתות אותו. ומייד כיוון ולחץ על ההד. בשמוע הצופים את הירייה נחפזו אל הפחית הרחוקה, אך איסמעין קם בנחת, ואמר לאביו שנשאר לצידו: פגעתי אבא, ראיתי כי פגעתי".

קרובי החתן ואביו ביקשו הזדמנות נוספת והציבו את הפחית על סלע ושוב - החתן החטיא ואיסמעין פגע. ההמולה הייתה רבה והחתן ואביו נפגעו אם כי לא הראו זאת בציבור. השמועה עשתה כנפיים במהירות ושמו של איסמעין הלך לפניו כטוב בצלפים בין שבטי הנודדים בפאתי הנגב. העלבון היה משולש: ראשית, נער צעיר הביס את החתן הבוגר; שנית, הוא הביסו לעיני כולם; ושלישית, דווקא ביום חתונתו. שומר השדות לא המשיך וסיפר כיצד התפתחה תחרות זו ליריבות של ממש שנזקקה לעשיית פשרה בין המתחרים. הוא שאמרנו - לכבוד הגברי בשבט יש חשיבות הרבה ומעבר למה שמקובל היה בין המתיישבים הצעירים בדורות. חלוצי דורות למדו מנהג זה ועשו בו שימוש בעת טפחם את היחסים עם השכנים.

מפאת המחסור במקום נזכיר שבחלק זה של הספר מופיעים עוד סיפורים בהם הסב יכול לעניין את הנכד והמעידים על אורח חייהם של הבדואים. ביניהם נזכיר את "בעקבות הרחלות", "הכלב תמיד צודק", "אביר אין אונים", אגדת חירבת א-שטיין" בה מפרט המחבר את פחדי הבדווים משדים ורוחות, "בליל סגריר" והאחרון "הנמים בשדה". עם תום הקריאה תצטייר בפני הנכד דמותו של שומר שדות מקיבוץ דורות בראשית שנות הארבעים המגן על השדות ויבולם ורכושם הדל של המתיישבים ובמקביל, בלא לוותר על התקיפות, מחפש דרך של הדברות שתוביל לדו-קיום עם השבטים מסביב ועם יושבי הכפר הערבי הסמוך.

הספר כתוב בשפה מובנת, צבעונית וציורית ובהחלט מתאימה עצמה לבני הנעורים. חוששני, כי נכדינו, שהורגלו "למסכי הדיגיטל" לגווניו, באשר הם הורגלו לעברית רזה, לפעילות יתר בכל אירוע ולשורות פאנץ'. יתר על כן הם הורגלו לצפות בתמונה, בצבע ובטקסט מינימלי וקשה להאמין שהם ימצאו את הסבלנות והנכונות לקרוא "בטקסט ישן, משעמם ועייף". בנקודה זו עלינו, "הקשישים", לנסות ולהרחיב בעל פה על ראשוניות המתיישבים היהודיים, על אומץ ליבם, על רצונם ללמוד ולהבין ולהכיר את "האחר והשונה" על-מנת לחיות ביחד עם הבדווים בנגב.