המלחמה הקרה חוזרת

לפני 30 שנה נסתיימה המלחמה הקרה שערכה כמעט 45 שנים, בין העולם הדמוקרטי בהנהגת ארה"ב לעולם הקומוניסטי בראשות ברית-המועצות. היום אנחנו עומדים בפני מלחמה קרה חדשה — כשמצד אחד ניצבת ארה"ב, אומנם בראש קואליציה פחות מלוכדת מבעבר, ומהצד השני סין ורוסיה. הרקע לסיום המערכה ההיא היה התפרקות ברית-המועצות והתמוססות האידיאולוגיה הקומוניסטית בכלל — תהליך שהמומחה למדעי המדינה האמריקני פרנסיס פוקויאמה הכריז עליו כניצחון הסופי של הדמוקרטיה הליברלית שלדבריו תהייה בעתיד צורת השלטון היחידה ששום אידיאולוגיה אחרת לא תוכל לקרוא עליה תיגר — וכינה זאת "קץ ההיסטוריה". לו "בספר השיאים של גינס" היה פרק על נבואות כוזבות, נבואתו של פוקויאמה הייתה תופסת מקום של כבוד. אז חלקתי עליו וטענתי שהאיסלאמיזם המתפשט בין הסוני של דאעש ואל-קאעידה ובין השיעי של אירן, מהווה איום לא פחות חמור על הסדר הליברלי מהקומוניזם, אבל העימות הגלובלי המשמעותי עוד יותר יהיה בשנים הקרובות בין סין שאכן קראה תיגר, אידיאולוגית ומעשית, על הדמוקרטיה המערבית. כרגע העימות הוא בעיקר כלכלי וטכנולוגי, אבל הוא איננו נעדר לחלוטין גם סממנים צבאיים ובעוד שהשמאל בארה"ב דורש לקצץ את תקציב ההגנה, סין מגבירה בקצב מהיר את התעצמותה הצבאית. במלחמה הקרה הקודמת דווקא האידיאולוגיה הקומוניסטית וכישלונה הכלכלי פעלו לטובת אמריקה ובעלות בריתה, אך במציאות העכשווית, הודות להצלחתה בתחום הכלכלי, לסין אוהדים גם במערב שמעדיפים לכסות את עיניהם בפני האופי העריץ שלה, הפגיעות בזכויות האדם והיבטים פחות מרנינים אחרים.

נראה שממשל ביידן, בניגוד לנשיא טראמפ, הגיע למסקנה הנכונה שאין המדובר רק בתחרות כלכלית, אלא שאמריקה והעולם החופשי עומדים בפני מערכה סינית כוללת להנחלת סדר עולמי חדש בהנהגתה. הנשיא ביידן הודיע על כוונתו לייסד "ברית של דמוקרטיות" (שמן הסתם תצטרך לכלול גם מדינות כמו סעודיה שהאיפיון הזה לא בדיוק מתאים להן) — וכעבור כמה ימים בייג'ין ומוסקבה הגיבו בהודעה משותפת נגד הסנקציות ו"ההתערבות והחרחור של ארה"ב בענייניהם". הצעד הבא של סין היה חתימת הסכם כלכלי מקיף בעל השלכות צבאיות אפשריות עם אירן שהפך אותה בפעל לחלק מהקונסטלציה הסינית-רוסית — הגם שאמריקה ואירופה מעדיפות להתעלם מכך. סין משתדלת אומנם לחזק את יחסיה הדיפלומטיים והכלכליים גם עם מדינות שאינן נמנות על שותפותיה הטבעיות, כולל ישראל, מה שמחייב אותן חרף עניינן ביחסי כלכלה עם סין, להישמר לבל ייפגעו הקשרים החיוניים שלהן עם אמריקה. המערכה עודנה בראשיתה וכפי שההיסטוריה מלמדת, גם אם אמריקה מתמהמהת לעתים עד שהיא מצליחה להתעשת, בסופו של דבר רבים הסיכויים שידה תהייה העליונה — מה גם שאין להתעלם מהסתירות הפנימיות שבשיטה הסינית בין משטר רודני לניסיון לנהל כלכלה מעין קפיטליסטית.

ואיפה ישראל בכל זה? במלחמה הקרה ההיסטורית המצב היה ברור: ישראל על-פי ערכיה והאינטרסים שלה היא חלק מהמחנה האמריקני — ואם היו בשמאל גורמים, קודמותיה של מרצ, שערערו על העמדה הזאת, הרי שבן-גוריון ואיסר הראל, ראש שרותי הביטחון, שמו לכך במהרה קץ. גם היום ישראל נמצאת ללא פניות במחנה האמריקני — למרות חילוקי-דעות בנושאים מסוימים, כגון אירן והסוגיה הפלשתינית, אך יש כמה הבדלים: בעוד שאז רוסיה והעולם הקומוניסטי (סין עדיין לא שיחקה תפקיד מרכזי) היו אויביה המושבעים של הציונות ותומכי העולם הערבי — הרי שהודות לתמורות שחלו ברוסיה ולאינטרסים שלה במזרח-התיכון והדיפלומטיה המצליחה בתקופת נתניהו שידעה לנצל זאת — ישראל נהנית היום מהבנות מעשיות ומיחסים ידידותיים עם רוסיה — מבלי לפגוע בברית הבסיסית שלה עם אמריקה. גם השלום עם העולם הערבי הפרגמטי פועל בכיוון זה. אחד התנאים לשימור המצב הזה הוא בהקמת ממשלה הומוגנית בנושא המדיני — ולא ממשלת ערב רב פוליטי שסופה שיתוק מדיני.