"יש ח"כים.יות בירושלים", צייצה בסיפוק מופגן ח"כ מרב מיכאלי. "19/4/21 - תחילת הסוף", הכריז בחגיגיות ח"כ לשעבר אסף זמיר. הצבעה אחת בכנסת, שבה הצליחה ברית המובסים לרשום הישג, סמלי ופרגמטי כאחד, מול מרכז הכובד הכריזמטי והיציב ביותר בפוליטיקה הישראלית: בנימין נתניהו שמו.

לא. מורשת רבין לא מומשה, החרדים לא גויסו, המשק לא הולאם ואף התנחלות לא פונתה. בינתיים. אבל חברי השמאל עולצים, ושמפניות נפתחות - כי 12 שנות נתניהו וטראומה פוליטית של אוסלו והינתקות רידדו את השמאל לשפל מנדטים וצמצמו את עילת קיומו לתכלית אחת: סילוק נתניהו. הם יודעים יותר טוב מכולם למה - והם גם יודעים למי צריך לשלוח את הפרחים בהוקרה על השמחה הגדולה.

השמאל חייב את הרלוונטיות המחודשת שלו, את תקומתו ואת שמחתו, בראש ובראשונה לזאב אלקין ולגדעון סער, לאביגדור ליברמן ולאלי אבידר. השמאל, שזעק מרה על עריקים ש"בגדו" ונכנסו לממשלת האחדות של נתניהו וגנץ - חייב את החייאתו לפלוגת עריקים מהימין. לכל אחד מהם, לבד וגם בקומבינציות כאלה ואחרות - אין ולא היה סיכוי לפגוע בבסיס התמיכה הציבורית של נתניהו. באחד על אחד - סיכוייהם לגבור עליו קלושים, והם יודעים זאת. ולכן הם שיתפו פעולה, כרתו בריתות, עשו את מה שריבלין הורה: לחשוב מחוץ לקופסה, לממש חיבורים מפתיעים.

וזה בדיוק מה שצריך להבין ממה שקרה אמש במשכן: זה מתחפש לטושה, ל"עשו לנו בית ספר", ל"תרגיל פוליטי מבריק". ייתכן, יש כאן מידה לא מבוטלת של עורמה. אבל זה כנראה גם פתחו של עידן חדש בפוליטיקה; רגע כינונה של תרבות פוליטית חדשה, שבה משלבים כוחות ולא כדי לקדם אידיאולוגיה, תוכנית מדינית, מהלך כלכלי או רפורמה חשובה. מאחדים כוחות כדי לעקוף את הדמוקרטיה ולסלק יריב משותף. לא סתם לסלק יריב: להחריב עד היסוד את הבית הפוליטי הקודם.
סער ואלקין הצטרפו בחדווה לפרויקט העל של ליברמן, והם נחושים לחסל את הליכוד. זו משמעותה של ברית המובסים; בידיעה שאין להם אופק כלשהו וחלום ראשות הממשלה שלהם נמוג, לא נותר כל טעם לחייהם הפוליטיים, זולת נקמה באיש שהצליח להיות יותר פופולרי, יותר מתוחכם ויותר רלוונטי משהם יכולים לחלום. בזו מתחילה ונגמרת התקווה החדשה שלהם. המציאות החדשה שנרקמת לנגד עינינו היא למעשה ברית חדשה - והמחנה הלאומי צריך להתכונן למפה פוליטית חדשה שבה נרקיסיזם, אינטרסים ופוליטיקה אישית באים לפני אידיאולוגיה.