המסלולים של נתניהו למבוי סתום

בתפילת מנחה של שבתות הקיץ קוראים את פרקי אבות – מסכת ייחודית, העוסקת לא בהלכה אלא בהקניית מידות טובות ובהתוויית דרכי מוסר לדיינים, תלמידי חכמים, מנהיגים והציבור בכללותו. את השני בין ששת פרקי המסכת פותחים דבריו של ר' יהודה הנשיא, מסדר המשנה: "איזוהי דרך ישרה שֶיָבוֹר לו האדם? כל שהיא תפארת לעוֹשָֹהּ ותפארת לו מן האדם".

ר' פנחס קהתי, בפירושו המיתולוגי למשנה, מביא שני פירושים להכוונה זו. השאלה ברורה: מהי הדרך שיבחר בה האדם כדרך חייו הקבועה? גם התשובה נראית פשוטה: "דרך שהיא נאה וטובה לאדם ההולך בה, ואף בני אדם משבחים ומפארים אותו, משום שהוא הולך בדרך זו". עיקרון יפה מאוד, אבל מהי אותה דרך? הרמב"ם אומר שזהו שביל האמצע הידוע, הימנעות מקיצוניות לכיוון כלשהו: להיות נדיב, אבל לא קמצן (השנוא על הבריות) ולא פזרן (העלול להזדקק לבריות).

ר' מנחם המאירי, מגדולי הראשונים, קורא אחרת את אחת המילים: "לעושיה". מכאן הוא מסיק, כי הכוונה היא לקב"ה, כמו הפסוק "ישמח ישראל בעושיו", ומפרש: "שיהיו מעשיו של האדם מתוקנים, עד שתהא בהם נחת רוח לשמים ולבריות". פירוש זה מתחבר לכלל ידוע אחר של חז"ל: "חייב אדם לצאת ידי חובת הבריות כשם שהוא יוצא ידי חובת המקום" – שלבני אדם יהיה ברור שהוא פועל ביושר; לא די בכך שהאלוקים יודע זאת.

לפי שני הפירושים, החלק הראשון של ההדרכה הוא שהאדם חייב לבחור דרך שבני אדם ישבחו אותו עליה. כאשר מדובר במנהיג, העצה הזאת חשובה פי כמה. האם לבנימין נתניהו יש דרך כזאת שתאפשר לו להרכיב ממשלה בימים הבודדים שנותרו עד לסיום ארבעת השבועות שהוקצבו לו, או להתחמק מעמידה לדין? ממש לא. ונפרט.

דמיטרי מדבדב היה ראש ממשלת רוסיה בשנים 2020-2012 ונשיא רוסיה בשנים 2012-2008. ראש הממשלה שלו היה אחד, ולדימיר פוטין. אבל כולם ידעו היטב, שהשליט האמיתי הוא פוטין, שכיהן כנשיא בשנים 2008-1999 ולפי החוקה אז לא יכול היה להתמודד לכהונה שלישית רצופה (מאז הוא כבר סידר לעצמו נשיאות לכל החיים). מדבדב היה איש הקש שהוצב בחזית כדי לעקוף את המכשלה החוקתית. אחד המסלולים עליהם מדברים במערכת הפוליטית הוא שנתניהו יפנה את מקומו למישהו אחר מהליכוד, אבל בפועל הוא ינהל את העסק, ואפילו אומרים במפורש: כמו פוטין-מדבדב.

הבנתם? בישראל יש מי שחושבים שעלינו ללמוד מאחד השליטים המושחתים והרצחניים ביותר בעולם. אדם שגנב מיליארדים ממדינתו, הורה לחסל את מתנגדיו, נתן גיבוי לפשעי המלחמה של בשאר אסד, טבח במיעוט הצ'צ'ני, פלש לאוקראינה, התערב בבחירות בארה"ב, ניהל מערכות סייבר נגד המערב – רשימה חלקית. וזה יהיה מודל החיקוי שלנו. ממנו נלמד כיצד לעקוף את רצון הבוחר, לשים ללעג את החוק ולנהל את המדינה כמו ארגון פשיעה המעמיד "קופים" בחזיתות חברות-הקש שהוא מקים. ממש "דרך ישרה שֶיָבוֹר לו האדם".

המסלול אותו מעדיף נתניהו הוא רוטציה בראשות הממשלה. הוא אפילו מוכן להעניק את השנה הראשונה, לחזור לשנתיים ולפנות את מקומו בשנה הרביעית. מובן שהתנאי הוא לשמור על מתכונת ממשלת החילופים, משום שרק בצורה הזאת יוכל נתניהו להישאר בממשלה בלא שיחויב להתפטר בשל כתב האישום נגדו: החוק, שנתפר בדיוק לשם כך, מעניק לראש הממשלה החליפי מעמד כמו של ראש הממשלה המכהן, והלה צריך להתפטר רק אחרי הרשעה בעבירה שיש עימה קלון.

גם המסלול הזה רחוק מלהיות "דרך ישרה". נלך מן הקל אל הכבד. ראשית, שנה בראשות הממשלה היא כלום ושום דבר. לא לחינם הקדנציות המקובלות בממשלים ובעסקים הן לפחות שלוש שנים, לרוב ארבע שנים ולפעמים אפילו חמש. כניסה לתפקיד, ודאי כאשר לא מדובר במי שהיה מספר שתיים, אורכת חודשים במקרה הטוב ושנה במקרה המצוי. על אחת כמה וכמה – בעיצומם של מגיפה ומשבר כלכלי, מול איומי אירן וחיזבאללה ובחברה מפולגת ומקוטבת. שום ראש הממשלה לא יוכל לעשות שום דבר רציני בפרק זמן כזה. הוא יהיה ברווז צולע מהיום הראשון ועד היום האחרון.

שנית, נתניהו ינשוף בעורפו של כל מי שיישב בלשכת ראש הממשלה. יש לזה תקדים ברור. מישהו זוכר מי היה ראש הממשלה השני של ישראל? משה שרת ירש את דוד בן-גוריון כאשר הלה עבר לשדה בוקר בינואר 1954, אבל כולם ידעו למי באמת צריך לפנות. ב"ג חזר לתפקיד שר הביטחון בפברואר 1955, ושרת נחלש עוד יותר עד שפינה את מקומו בנובמבר של אותה שנה. ב"ג ושרת היו עמיתים וחברי אותה מפלגה במשך עשרות שנים (וגם יריבים); מישהו חושב שנתניהו יאפשר לראש ממשלה ממפלגה יריבה, במיוחד מישהו שקורא בגלוי להחליפו (יאיר לפיד, נפתלי בנט, גדעון סער או בני גנץ), לתפקד בצורה ראויה?

שלישית, וזה העיקר: אי-אפשר להאמין לאף מילה של נתניהו. הוא הבטיח לגנץ רוטציה, ההבטחה הזאת עוגנה בחוק יסוד הממשלה – ונתניהו ניצל את הפרצה היחידה כדי להימנע ממימושה. אם אפילו חוק יסוד אינו מסוגל לגרום לנתניהו לקיים התחייבות, אז שום דבר לא יגרום לו. ואם למישהו היה ספק, הוא קיבל השבוע תשובה מוחצת בפארסת שר המשפטים, בה נתניהו הפר ברגל גסה את ההסכם עליו הוא חתום ואת החוק שהוא העביר, מנע השמעת חוות דעת משפטית מנוגדת – ואז טען שהם בכלל לא תקפים. אז נגיד שיהיה חוק שיעגן את הרוטציה; אין דבר בעולם שימנע מנתניהו לכל הפחות לנסות להפר גם אותו – או כדי לקצר את השנה הראשונה או כדי למנוע את השנה האחרונה.

נניח בצד את ההיבטים ה"שוליים" של נראות ציבורית, היגיון בסיסי ויושר מינימלי, שכולם כאחד מלמדים חד-משמעית שנאשם בקבלת שוחד לא יכול להיבחר לנשיא המדינה. האם זה אפשרי מבחינה חוקית? לא. האם בג"ץ יוכל למנוע את זה? לא בטוח. האם זו "דרך ישרה"? ודאי שלא. ונסביר.

חוק יסוד נשיא המדינה קובע תנאי סף אחד ויחיד: "כל אזרח ישראלי שהוא תושב ישראל כשיר להיות מועמד לכהונת נשיא המדינה". זאת, לעומת חוק יסוד הכנסת וחוק יסוד הממשלה, המונעים בחירה לכנסת ומינוי לשר של מי שהורשעו בעבירה שיש עימה קלון (שבע שנים מיום ההרשעה או סיום ריצוי העונש, לפי המאוחר). בשל כך ניתן לומר, ששתיקתו של המחוקק בחוק יסוד נשיא המדינה איננה הסדר שלילי (כלומר: הוא בחר שלא להגביל בחירה של מורשע או נאשם) אלא לאקונה (כלומר: הוא לא חשב על אפשרות כזאת).

בג"ץ אפשר, ובצדק, לנתניהו להרכיב ממשלה. למרות שזה לא נאמר בפסק הדין, סיבה נוספת לכך היא שאת חוקי היסוד הרלוונטיים ניתן לראות כהסדר שלילי: המחוקק חשב על עבריינים והגביל רק בצורה שהגביל. לעומת זאת, כאשר עסקינן בנשיא המדינה וכאשר אין אמירה כלשהי של המחוקק, אין מנוס מהמסקנה לפיה על בית המשפט למלא את החלל בהתאם לעקרונות יסוד של תכלית החוק, המשפט העברי ומשפט משווה – וכל אלו מחייבים לפסול את מועמדותו של נתניהו.

בעיה אחרת היא כיצד בדיוק לעשות זאת. בחירת הנשיא נעשית כידוע בידי הכנסת, ובג"ץ אמר – בנושא הרכבת הממשלה, כאשר נתניהו קיבל 61 חתימות – שלא יתערב בהכרעה הפוליטית של חברי הכנסת. באותו פסק דין גם נקבע, שאין תקדים בעולם לכך שבית המשפט יאסור על אדם לקבל על עצמו תפקיד שהוטל עליו, כך שגם לא ניתן לאסור על נתניהו להיבחר. אולי הדרך היחידה היא למנוע ממנו להיות מועמד – וגם זה קשה, כי יש צורך בעשר חתימות של חברי כנסת, ושוב מדובר בצעד פוליטי. ייתכן שבג"ץ יוכל לפסול עוד אחד ממרכיבי המזימה: שינוי החוק כך שהבחירה תהיה גלויה ולא חשאית. אפשר לטעון שזהו חוק פרסונלי שנועד להבטיח את בחירתו של נתניהו; אבל מדובר בסדרי עבודתה של הכנסת, בהם בית המשפט כמעט ואינו מתערב.

לכן נראה, שהדרך היחידה למנוע את הביזיון בו נאשם בשוחד מועמד – ואולי חלילה נבחר – לנשיאות המדינה (אם זה יהפוך למעשי), היא לחץ ציבורי כבד ובלתי פוסק על חברי הכנסת, שיהיו מספיק ישרים כדי להתנגד להצעה, אפילו אם ברחוב בלפור יסמנו כל מי שיעז להצביע נגד. משום שאם נתניהו ייבחר לנשיא המדינה, נהפוך ממדינה שיש בה שחיתות למדינה מושחתת.

האם נתניהו יכול לקבל חנינה מנשיא המדינה? יש המשיבים בחיוב, על בסיס תקדים החנינה שנתן הנשיא המנוח חיים הרצוג ביוני 1986 לראש השב"כ דאז, אברהם שלום, ולשלושה מעורבים אחרים בפרשת קו 300 – רצח שני מחבלים שבויים בידי אנשי שב"כ וניסיון להטיל את האשמה על אלוף יצחק מרדכי. הם קיבלו חנינה לפני שנחקרו והועמדו לדין ובלא שהודו בעבירה כלשהי. שלום פרש מראשות הארגון, אבל האחרים המשיכו לשרת בו.

אלא שיש לעיין היטב בפסק דינו של בג"ץ, שהכשיר את החנינות ברוב דעות של מאיר שמגר ומרים בן-פורת מול דעתו של אהרן ברק. השאלה המשפטית הייתה האם לנשיא יש סמכות להעניק חנינה לפני הרשעה, וגם שמגר ובן-פורת הדגישו שמדובר במקרים חריגים ביותר. "אין מקום לכך שהחנינה בטרם משפט תהפוך לערכאת ערעור על החלטותיה של התביעה הכללית", כתב שמגר. "רק נסיבות שבהן צפוי נזק כבד לעניין שאין לו כל פתרון סביר אחר ואשר בעל הסמכות רשאי לשוותו לנגד עיניו, יכולות להתיר סטייה מן הריסון המהותי המתחייב בשימוש בסמכות ורק לצורך מקרים חריגים".

בן-פורת ציינה, כי היא מאשררת את החנינה רק משום שהוסבר שמדובר בשיקולים ראשונים במעלה של ביטחון לאומי. "הוכח לנו שהשימוש בחנינה בטרם משפט היה נדיר ביותר. זוהי ערובה לא מבוטלת שכך יהא וכך אומנם חייב להיות גם בעתיד... זוהי סמכות שהשימוש בה חייב להיות נדיר ביותר... החנינה בטרם הרשעה מבוססת תמיד על מאבק בין האינטרס של שוויון הכל בפני החוק לבין אינטרס חיצוני חשוב אחר. בכך יש לצמצם עד מאוד את המקרים בהם ראוי להשתמש בסמכות זו".

כאמור, ברק קבע בדעת מיעוט שסמכותו של הנשיא להעניק חנינה היא רק למי שכבר הואשם והורשע. לדעתו, אפילו שיקולי ביטחון אינם מצדיקים חריגה מסמכות זו, וגם אינם מצדיקים הימנעות מחקירה – שהיא הייתה תוצאת החנינה.

אם נשיא המדינה הבא (או יריב לוין, לפי הרעיון שלא ייבחר נשיא ויו"ר הכנסת ימלא את מקומו) יעניק חנינה לנתניהו, קרוב לוודאי שבג"ץ יפסול אותה. בית המשפט העליון רשאי לשנות הלכה שלו, ודאי אחרי 35 שנה; הוא יכול לאמץ את דעת המיעוט של ברק; ואפילו דעת הרוב הדגישה שמדובר במהלך נדיר ביותר, שאושר אך ורק בשל אותן נסיבות ייחודיות של ביטחון המדינה. יתרה מזאת: לפני שמונה שנים קבע בג"ץ, כי חתימת הקיום של שר המשפטים על חנינה איננה אוטומטית ושהוא רשאי להימנע ממנה בנסיבות חריגות. אם שר המשפטים יחתום על חנינה לנתניהו, בהחלט אפשרי שבג"ץ יקבע שזהו צעד בלתי סביר ויבטל אותה – כדרך להימנע מהתערבות ישירה בסמכותו הבלעדית של הנשיא.

המלכוד הפוליטי בו אנו מצויים נובע מכך שלימין יש רוב מוחלט, אבל לבנימין נתניהו יש רק רוב יחסי – בעוד לגוש מתנגדי נתניהו אישית יש רוב מוחלט, אבל אין לו מועמד שיקבל רוב כזה. לכן, הדרך הישרה היחידה היא התפטרות מוחלטת וסופית של נתניהו ופינוי מקומו לטובת מועמד עצמאי אמיתי של הליכוד. לא מועמד קש נוסח מדבדב, ולא מישהו שיקבל את ראשות הממשלה בפיקדון לזמן קצוב. לסיים את עידן נתניהו, חד וחלק.

נכון, קרוב למיליון מצביעים בחרו בליכוד שהצהיר על גבי הפתק שלו, שנתניהו יהיה ראש הממשלה מטעמו, ועוד מאות אלפים תמכו במפלגות שהבטיחו את אותו הדבר. אך יותר מצביעים בחרו במפלגות שהודיעו, במפורש או במשתמע, שלא יסכימו לשבת בממשלת נתניהו (ראו את הטבלה המצורפת, המביאה בחשבון את ימינה בשני הגושים). בסופו של דבר, הבחירות בישראל הן למפלגות – והללו רשאיות להחליף את העומדים בראשן גם לאחר הבחירות. זה ודאי עדיף על פני בחירות נוספות והמשך השיתוק הפוליטי, הכלכלי והחברתי.

יש הטוענים, כי ניתן להציע לנתניהו עסקה במסגרתה הוא יפרוש מן החיים הפוליטיים ובתמורה יבוטל כתב האישום נגדו. זה בהחלט פסול. נתניהו צריך לפרוש בגלל שאינו מצליח מזה שנתיים להרכיב ממשלה ומשום שברור שהוא המכשול היחיד בפני הקמת ממשלת ימין; זה מתבקש מבחינה פוליטית, ולא מגיע לו שום פרס מבחינה משפטית. מה עוד, שעסקה כזאת תהווה אכיפה בררנית פסולה ביותר מול שאול אלוביץ, איריס אלוביץ ונוני מוזס, וקרוב לוודאי שתחייב לבטל גם את כתב האישום נגדם. כאשר ראש ממשלה מואשם בקבלת שוחד, קיים אינטרס ציבורי ראשון במעלה בבירור מלא של ההאשמות ובפסק דין חד-משמעי.