|   15:07:40
דלג
  אסתר חיות  
שופטת, נשיאה בית המשפט העליון
בלוג/אתר רשימות מעקב
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
ניכיון שיקים - יתרונות וחסרונות
קבוצת ירדן
אתם מתכננים מסיבת רווקים לחבר הכי טוב שלכם? כך תעשו את זה נכון!

דור נושאי החותם

דברים בכינוס "השואה שנעדרה - 75 שנים למשפטי נירנברג ועדויות חדשות" בקריה האקדמית אונו [כ"ד באייר תשפ"א, 06.05.2021]
07/05/2021  |   אסתר חיות   |   נאומים   |   שואה וגבורה   |   תגובות
חיות. חזרה לנירנברג [צילום: איציק וולף]

לפני שנתיים ימים בדיוק, במאי 2019, הוזמנתי לשאת דברים בכנס שיזמה עמותת המשפטנים ישראל-גרמניה. הכנס התקיים בנירנברג, העיר שבה נחקקו בשנת 1935 חוקי הגזע הנאצים. מארגני הכנס בחרו לקיימו באולם 600 של היכל הצדק בנירנברג, האולם שבו נערכו, מנובמבר 1945, משפטי נירנברג.

בחירה זו, שיש בה סמליות כה רבה, עוררה התרגשות בקרב המשתתפים מישראל שנטלו חלק בכנס. ראיתי חשיבות מיוחדת לעמוד שם באולם 600 בנירנברג ולשאת דברים בעברית, ואת דברי ייחדתי לכבוד האדם ולתפקידו של בית המשפט העליון בדמוקרטיה. התייחסתי, בין היתר, לאופן שבו נטלו משפטנים גרמנים חלק בביצועה של האידיאולוגיה הנאצית.

הזכרתי את "משפט השופטים", שהיה אחד מ-13 המשפטים שנערכו בנירנברג ובו עמדו לדין 16 שופטים ועורכי דין שהואשמו, בין היתר, בכך שקידמו את תוכנית טוהר הגזע. כתב האישום ייחס למשפטנים הגרמנים "שימוש במשפט לשם ביצוע רצח וזוועות אחרות, מעשים שאותם ביצעו תוך הריסת החוק והמשפט בגרמניה ושימוש בהליך המשפטי המרוּקָן מתוכן לצורך רדיפה, שעבוד והשמדת המונים".

שם, באולם 600, במשפטי נירנברג, שב המשפט ומילא את התפקיד המיועד לו, כאמצעי לעשיית דין צדק, בהתבסס, בין היתר, על תשתית רעיונית של "פשעים כנגד האנושות" שאותה פיתח המשפטן הבריטי הרש לאוטרפכט. בחלוף 74 שנים בכנס ב-2019 נכחו באותו אולם 600 משפטנים גרמנים של ימינו, נשיא בית המשפט הגרמני לחוקה, נשיאת בית המשפט הפדרלי הגרמני ואחרים, לצד משפטנים ישראלים וסטודנטים פרחי משפט. עבורי, כראש הרשות השופטת של מדינת ישראל, וכבת לשורדי שואה, היה זה רגע מכונן ובעל משמעות סמלית עמוקה.

זה שהתחמק וזה שנתלה
פרנק. שבירת הטאבו [צילום: בונדסארכיב]

בשנת 1987 פרסם ניקולאס פרנק את הספר "האב", ובו, לדברי סנדס, "מתקפה חסרת רחמים על אבא שלו, יצירה ששברה את הטאבו שעל פיו היו מחויבים ילדי הנאצים הבכירים לכבד את אבותיהם (ולא לגלות יותר מדי סודות)". המפגש בין סנדס לפרנק הבן הוליד סרט דוקומנטרי. באחד הקטעים מגיעים השניים לאולם 600 בהיכל הצדק בנירנברג, אשר בו נשפט אביו ונדון למוות, ובעומדו שם אומר הבן: "זה חדר שמח, בשבילי ובשביל העולם"

בדברי היום על דור הילדים נושאי החותם, אני מבקשת להתייחס לשלושה מעגלים של ילדים. ילדיהם של פושעי המלחמה, ילדיהם של שורדי השואה שנולדו אחרי המלחמה, והילדים - שורדי השואה - שהם למעשה קבוצת השורדים היחידה שעדיין חיה בקרבנו.

בספרו המרתק "רחוב מזרח מערב" מספר פיליפ סנדס – סופר ומשפטן יהודי בריטי - על מפגש מרתק שקיים עם שניים מילדי פושעי המלחמה. הבן האחד, הורסט פון-וכטר, בנו של אוטו פון-וכטר, שהיה מושל קרקוב בשנים 1941-1940, והוציא את הצו לארגון הגירוש, הרדיפה וההשמדה של עשרות אלפי יהודי העיר ומאוחר יותר כיהן כמושל מחוז גליציה בעת שכמעט כל תושביו היהודים, כחצי מיליון, נרצחו או נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. אוטו פון וכטר הצליח להימלט ממשפטי נירנברג, ומצא מקלט אצל ההגמון האוסטרי אלויס הודאל ברומא.

סנדס פגש את הורסט הבן, ששימר את ספרייתו של אביו ובה מצא סנדס ספר עם הקדשה אישית מהימלר, עותק של מיין קאמפף שנתנה אמו במתנה לאביו ותמונות של צלבי קרס, של גבלס ואפילו של היטלר באלבום המשפחתי. סנדס כותב כי מדובר ב"מזכרות אישיות מפשע בינלאומי שבוצע בהיקף נרחב", אך הוסיף כי נראה שהורסט אינו מוכן להודות בכך. באחת השיחות אף אמר הבן שהוא יצא למשימה לטיהור שמו של אביו, כנגד כל הסיכויים והעובדות.

הבן האחר שפגש סנדס היה ניקולס פרנק, בנו של הנס פרנק, שהיה פרקליטו האישי של אדולף היטלר והמושל הכללי של שטחי פולין הכבושה. הוא פיקח על גירוש היהודים, והעברתם למחנות הריכוז וההשמדה. בשנת 1987 פרסם ניקולאס פרנק את הספר "האב", ובו, לדברי סנדס, "מתקפה חסרת רחמים על אבא שלו, יצירה ששברה את הטאבו שעל פיו היו מחויבים ילדי הנאצים הבכירים לכבד את אבותיהם (ולא לגלות יותר מדי סודות)".

המפגש בין סנדס לפרנק הבן הוליד סרט דוקומנטרי בשם "מורשת נאצית: מה שעשו אבותינו", החוקר את היחסים בין הבן לאביו. באחד הקטעים בסרט מגיעים השניים לאולם 600 בהיכל הצדק בנירנברג, אשר בו נשפט אביו ונדון למוות, ובעומדו שם אומר הבן: "זה חדר שמח, בשבילי ובשביל העולם".

שני הבנים שהשוני ביניהם כה בולט, מתמודדים שניהם עם חטאי אבותיהם, וכל אחד מהם נושא את החותם הזה בדרכו. מחשבותי שבות ונודדות אל אותו אולם 600 בהיכל הצדק בנירנברג. האם אך מקרי הוא שהבן שהכיר בפשעי אביו הוא זה שאביו עמד בו למשפט, ואילו הבן שמתחמק מלהכיר בכך הוא בנו של מי שהתחמק מן המשפט?

משימות של ריצוי ושיקום

"אחרי השחרור, על החוף, נולדו הרבה ילדים... האנשים נתפקחו והבינו שאין הם יכולים להיות הורים. ביערות ובמחנות הכחידו אותם. הם שנאו את יצר הקיום המושך אותם בחבלים אל החיים. אך כל גל פליטים הביא עימו ילדים ובכל יום נולדו ילדים. המוות נבל באנשים, על פניהם גדל דור"

להבדיל, המעגל השני של דור הילדים שאליו ארצה להתייחס הוא ילדיהם של שורדי השואה שנולדו לאחר המלחמה. את לידתם מתאר הסופר אהרון אפלפלד בספרו "העור והכותונת" כך: "אחרי השחרור, על החוף, נולדו הרבה ילדים... האנשים נתפקחו והבינו שאין הם יכולים להיות הורים. ביערות ובמחנות הכחידו אותם. הם שנאו את יצר הקיום המושך אותם בחבלים אל החיים. אך כל גל פליטים הביא עימו ילדים ובכל יום נולדו ילדים. המוות נבל באנשים, על פניהם גדל דור".

הפסיכולוגית דינה ורדי שיתפה בחוויותיה כמטפלת בבני הדור השני לשואה ואפיינה בספרה "נושאי החותם" את תופעת הפיכתם של בני הדור השני ל"נרות הזיכרון" של משפחתם, וכך כתבה: "על הילדים הרכים הללו הוטל לשמש עוגן הצלה לנפשם הטרופה של הוריהם. אך לא רק עוגן הצלה ראו הניצולים בילדיהם, אלא גם תוכן חדש לחייהם". בני הדור השני לא נתפסו על-ידי הוריהם כפרטים העומדים בפני עצמם, אלא כסמל. הם ראו בילדיהם את דור ההמשך, שעליו מוטלות "החובה והזכות לקיים את העם, לקומם מחדש את המשפחה שנעלמה ולמלא את החלל הפיסי והרגשי האדיר שהותירה השואה", כלשונה של ורדי.

מעגל זה של ילדים, לעיתים בלתי נראים בזכות עצמם, נטל על עצמו בעל כורחו משימות של השלמת החסר, של ריצוי ושיקום. על הקשיים שהוליד סטטוס "נושאי החותם" אצל בני הדור השני כותבת נאוה סמל ז"ל – סופרת ובת לשורדי שואה - בקובץ סיפוריה "כובע זכוכית", שהיה ספר הפרוזה הראשון בישראל שעסק בבני הדור השני לשואה. הבת פונה לאמה ואומרת: "את ריח המיתה ... את העברת לי, אולי עם החלב, אולי עם הדם, אולי עם החלום, אולי עם הזעקה שהיית זועקת באישון לילה... לא לשווא אני מחטטת באיברי למצוא אם אני נגועה, לא לשווא היא שולחת תמציות מדמה אל המרפאים. הדם הזה לא יטוהר אף פעם עם הזֶכר, מן המחילה". יש כאלה מבני הדור השני שלא שמעו מעולם את הסיפור של ההורים, כי הם העדיפו שלא לספר.

העבודה החלוצית במחנה ברגן-בלזן
עובדות יבשות, פרטים-פרטים [ארכיון המדינה הבריטי]

מה היה המרחק של הבלוק בו התגוררה אניטה לסקר למשרפות באושוויץ, וכמה שבועות שמעה בלילות את צעקותיהם של הנשרפים חיים. ארבע שורות של עדוּת על עיקור שעברה העֵדה. מי עיקֵר, מתי ואיפה. זוהי האינפורמציה הנדרשת לשם העמדה לדין, היא אינה מספרת את הסיפור כולו, אך היא חזקה דיה ומטלטלת דיה כדי להמחיש את הזוועה

בני הדור השלישי כבר מוותרים פחות. הם דוחקים בשורדים להיפתח ולספר. הם נסעו ונוסעים בעקבות הסיפורים המשפחתיים במסעות מחקר ועדוּת קבוצתיים ופרטיים. כך גם סנְדס, שספרו "רחוב מזרח מערב" נולד למעשה מתוך מסע אישי ומשפחתי, וכך נראה לי נולדו גם מחקריו וספריו המרתקים של איתמר לוין שיושב כאן עימנו, שאת ספרו החדש "עדים ראשונים" הוא יציג בפנינו היום.

איתמר החל לעסוק בחקר השואה כבר לפני יותר מ-25 שנים ומאז בחריצות, בהתמדה וברוחב ידיעה, הוא התמסר לתיעוד, לחשיפה, ולהעלאתם על הכתב של סיפורים שלא סופרו, ולהארת זוויות שטרם הוארו דיין בהיסטוריה של השואה. ספרו האחרון, "עדים ראשונים", מאיר פינה נשכחת נוספת: עדויות מתורגמות ומבוארות של שורדי מחנה ברגן בלזן.

ברגן-בלזן, מחנה הריכוז בצפון גרמניה, פעל שנתיים בלבד, בין אפריל 1943 לאפריל 1945, ובעת שחרורו בתום המלחמה שהו בו כ-60,000 בני אדם. אנשי הצבא הבריטי ששחררו אותו, החלו בפעולות שיקום והצלה של השורדים, ובה-בעת הכינו את הקרקע גם לפעולות משפטיות שנועדו לגרום לפושעי המלחמה הנאצים לשלם על הזוועות שביצעו במחנה.

הספר החדש של איתמר משמעותי מאוד עבורי כמשפטנית וכאדם. הוא עוסק בעדויות שהיו אמורות לאפשר את העמדתם של הנאצים לדין. איתמר מזכיר בהקדמה לספר, כי החוקרים הבריטים שגבו את העדויות היו עורכי דין מנוסים ושוטרים שידעו, כי התיק שהם מכינים יצטרך לעמוד בבית משפט.

עבודתם הייתה חלוצית. היא התנהלה כמעט ללא חומרי חקירה מוקדמים שעליהם מורגלים חוקרי משטרה להסתמך, והיא כוללת עדויות ראשוניות של שורדי המחנה ומחנות אחרים שהועברו לברגן-בלזן לפני סוף המלחמה. נראה כי מדובר בעדויות המוקדמות ביותר שנגבו בצורה מסודרת. בחלק מהן, נעשה שימוש במשפט הראשון שהתקיים באזור הכיבוש הבריטי בספטמבר 1945 – משפט בלזן – אשר הקדים בכחודשיים את משפטי נירנברג.

עדות משפטית אינה יכולה להקיף את הסיפור השלם שבוודאי מסתתר מאחוריה, וזאת בשל טיבם ואופיים של כללים משפטיים המתמקדים בעובדות ובפרטים שיש בהם כדי לבסס את יסודות העבירה. אוסף העדויות מכיל, על כן, עובדות יבשות, פרטים-פרטים שנאספו – מה היה אורכו ועוביו של המקל שבו היכתה אילזָה לוֹטֶה את רוּחְלָה גרינוולד; מאיזה מרחק ראתה רגינה ביאליק את גיאורג קראפט מכה ראשו של אדם עד זוב דם; מה היה גילו של השורד הצעיר ביותר שמסר עדות; מה היה המרחק של הבלוק בו התגוררה אניטה לסקר למשרפות באושוויץ, וכמה שבועות שמעה בלילות את צעקותיהם של הנשרפים חיים. ארבע שורות של עדוּת על עיקור שעברה העֵדה. מי עיקֵר, מתי ואיפה. זוהי האינפורמציה הנדרשת לשם העמדה לדין, היא אינה מספרת את הסיפור כולו, אך היא חזקה דיה ומטלטלת דיה כדי להמחיש את הזוועה.

"התינוקת של אף אחד" - ושל כולן
אחד מקברי האחים של משוחררי ברגן-בלזן

ברונקה קצצה את תלתליה היפים, ניקתה אותה, סיפרה לה סיפורים. כשסיפרה לה על כיפה אדומה שהלכה לקטוף פרחים ביער, שאלה לילי מה זה פרח. היא לימדה אותה לאכול בנימוס פרוסת לחם חתוכה לריבועים קטנים, ואף סיכנה את חייה בהתגנבה לצריף הנעליים על מנת לגנוב עבורה נעליים כשהחלה ללכת בכוחות עצמה

העדויות שבספר מחזירות אותי לסיפור של שורדת אחת מברגן-בלזן שאותה הכרתי אישית - לילי כהן שמה - ולה אני רוצה להקדיש את דברי על המעגל השלישי של דור הילדים – הילדים ששרדו את השואה. לילי הגיעה לברגן-בלזן מוורשה עם אמהּ, והיא אז תינוקת בת פחות משנתיים. האֵם נפטרה ממחלה סמוך לאחר הגעתם למחנה, ולילי נותרה בודדה בעולם, תינוקת של אף אחד שסיכוייה לשרוד אפסיים – אך היא שרדה בניגוד לכל הסיכויים וסיפורה הוא סיפור מופלא של חמלה והתגייסות הרואית של נשים אמיצות במחנה להצלתה.

את עדותה על קורותיה בברגן-בלזן מסרה לילי למוזאון השואה בוושינגטון כשכבר הייתה סבתא לנכדות. בעדותה אמרה כי נוכח הגיל הרך שבו הגיעה למחנה, אין לה זיכרון רציף היכול להתחבר לסיפור. רק פיסות זיכרון, תמונות-תמונות בשחור-לבן: תמונה שלה לבושה בחליפת שלג לבנה עם אביה, איש יפה תואר וגבוה, בפארק מושלג. אימא כהת-שיער ויפה.

תמונה של רכבת צפופה, ללא אוויר, ואנשים בוכים. בתמונת זיכרון אחרת - אמה מאושפזת בבית החולים של ברגן בלזן. והיא זוכרת את עצמה שומעת אנשים משוחחים על כך שאמהּ מתה. תמונה של עצמה נשארת בודדה. תינוקת עם תלתלי זהב בלי אף אחד בעולם.

תמונה של ברונקה אייזמן וחברותיה לצריף הנשים, ש"קנו" את הזכות לטפל בה תמורת פרוסת לחם. אותה ברונקה סיפרה ללילי במפגש שהתקיים ביניהן בחלוף שנים רבות, כי כשלקחה אותה אליה לילי הייתה במצב נורא. מוזנחת, מלוכלכת, מלאה בכינים. ברונקה קצצה את תלתליה היפים, ניקתה אותה, סיפרה לה סיפורים. כשסיפרה לה על כיפה אדומה שהלכה לקטוף פרחים ביער, שאלה לילי מה זה פרח. היא לימדה אותה לאכול בנימוס פרוסת לחם חתוכה לריבועים קטנים, ואף סיכנה את חייה בהתגנבה לצריף הנעליים על-מנת לגנוב עבורה נעליים כשהחלה ללכת בכוחות עצמה.

לילי זוכרת מעט ילדים נוספים בחלק הזה של המחנה. אבל הם היו עם הוריהם. לאחר עזיבתה של ברונקה, טיפלו בה נשים אחרות. היא הייתה "התינוקת של אף אחד", אך בכל פעם הייתה מישהי מקרב אותן נשים אמיצות, אשר דאגה לפעוטה הבודדה, וכל אחת מהן תרמה את חלקה להישרדותה. היא לא זוכרת את שמותיהן.

סוף-סוף משהו שהיא זוכרת בצבע
ניצולים בבוכנוולד לאחר השחרור [צילום: AP]

לילי זוכרת שהרכבת נסעה הלוך ושוב במשך ימים. זוכרת יריות על הרכבת, זוכרת שהאישה שהחזיקה אותה כשעלו לרכבת מתה, והיא שוב נותרה לבדה. האם הייתה אז בת ארבע או חמש? לילי אינה יודעת מהו תאריך הולדתה. ואז הגיעו האמריקאים ושחררו את מי שנותר בחיים מנוסעי הרכבת, ובהם לילי. הם נתנו לה שוקולד, מעדן שמעולם לא טעמה כמותו עד אז

כשהבריטים הגיעו אל המחנה ב-1945 לילי כבר לא הייתה בו, כיוון שימים ספורים לפני השחרור הועלו היא ואסירים רבים נוספים על אחת משלוש הרכבות שיצאו מן המחנה. לילי זוכרת שהרכבת נסעה הלוך ושוב במשך ימים. זוכרת יריות על הרכבת, זוכרת שהאישה שהחזיקה אותה כשעלו לרכבת מתה, והיא שוב נותרה לבדה. האם הייתה אז בת ארבע או חמש? לילי אינה יודעת מהו תאריך הולדתה. ואז הגיעו האמריקנים ושחררו את מי שנותר בחיים מנוסעי הרכבת, ובהם לילי. הם נתנו לה שוקולד, מעדן שמעולם לא טעמה כמותו עד אז.

שורדי הרכבת הועברו למחנה בוכנוואלד המשוחרר, ושם שוב נותרה לילי לבדה. הילדֶה הוּפֵּרט קראו למלאך המושיע של לילי באותו שלב. לילי הושיטה את ידה לטומי, בנה של הילדֶה, והיא זוכרת סדינים לבנים, אמבטיה חמה, בוגנוויליה סגולה. סוף-סוף משהו שהיא זוכרת בצבע, ולא בשחור-לבן.

הילדֶה הוּפֵּרט אירגנה טרנספורט של ילדים, וכך לאחר תקופת מנוחה בצרפת עלתה לילי לארץ עם הילדֶה ועם טומי, והגיעה ביולי 1945 למחנה עתלית. תמונות של הלילה הראשון במחנה, בגדי החאקי, האורות של חיפה, המכנסיים הקצרים של החיילים הבריטים. שוב מחנה. שוב לבד. תחושה מתמדת של בדידות. של ילדה שנושאת סוד.

ממחנה עתלית עברה לילי לחסותם של בדנה ושלמה (שלמק) יהודאי, בקיבוץ מעלה החמישה. בדנה יהודאי הייתה אחייניתו של המשורר יצחק קצנלסון, שנספה בשואה. מלבד "השיר על העם היהודי שנהרג" והשיר "מה יפים הלילות בכנען", כתב יצחק קצנלסון את שיר הילדים האהוב "חמש שנים על מיכאל". השיר שהתאים אולי לילדי הקיבוץ, היה כל כך רחוק מתיאור הילדות שלא הייתה ללילי. לימים סיפר לה אחיה המאמץ שהיא התנהגה כמלכה על-מנת שלא ילעגו לה. היא החליטה שלעולם לא תהיה הילדה מהשואה, ושהילדות שנמנעה ממנה תהיה המנוע שלה לצמוח ולגדול.

לילי התגייסה לצבא, נישאה למשה לוי אשר מונה ברבות הימים לרמטכ"ל - המוכר יותר כ"משה וחצי" - ובנם גל הוא שהעביר לידי את עדותה במוזאון השואה בוושינגטון. השואה הייתה נוכחת-נפקדת בחייה, ורק נכדותיה התאומות הן שהביאו אותה, לאחר שנים רבות של שתיקה, לספר את סיפור ההישרדות הבלתי-ייאמן שלה.

החובה לשמור על זכויות האדם
אולם 600. אדם באשר הוא אדם

לפני מספר שנים נטלה לילי חלק במופע חינוכי שהומחז בחלקו על-ידי תלמידי תיכון והיה מורכב מעדויות של שורדי השואה. את דבריה באותה הצגה סיימה לילי במילים אלה: "אני גאה על כך שלמרות הסבל שעברתי בורכתי במשפחה מאמצת מהדרגה הערכית הכי גבוהה שעזרה לי לעצב את מי שאני היום. אך לעולם לא אשכח ותמיד אזכור את אותן נשים אלמוניות שבגיהינום גילו אנושיות. שבתוך הסבל, המחלות והכאב, טיפלו בתינוקת של אף אחד. הן מהוות בשבילי מודל לאומץ ולחמלה. הקמתי משפחה משלי ואני מטפחת באופן מודע את קשרי עם הילדים והנכדות, מפני שאני יודעת שזו המשפחה שלי ואיש לא יקח לי אותם לעולם. והכי חשוב: אני כבר לא תינוקת של אף אחד".

לילי, אחת מהילדים נושאי החותם ששרדו את זוועות השואה, נפטרה, לצערי, לפני כשנה, ואני שמחה שנפלה בחלקי הזכות להביא בפניכם היום תמונות אחדות מסיפור הישרדותה המופלא.

שלושה מעגלים של דור הילדים – ילדיהם של פושעי המלחמה, ילדיהם של שורדי השואה שנולדו אחרי המלחמה, והילדים שורדי השואה. הם נושאים את החותם כל אחד בדרכו ואני מאמינה כי לא רק עליהם - על כולנו - כיהודים וכבני אנוש, מוטלת החובה לספר את סיפורם של הנספים והשורדים ולהעבירם מדור לדור כמאמר הנביא יואל "עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ וּבְנֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וּבְנֵיהֶם לְדוֹר אַחֵר".

עוד אני מאמינה כי עלינו כמשפטנים מוטלת חובה נוספת לשמור ולהגן על זכויות האדם ועל כבודו של כל אדם באשר הוא אדם בכלים שהמשפט מעמיד לרשותנו. זוהי התשתית הרעיונית שעמדה ביסוד משפט בלזן ומשפטי נירנברג, ואותה יש לזכור ולנצור.

הכותבת היא נשיאת בית המשפט העליון.
תאריך:  07/05/2021   |   עודכן:  07/05/2021
אסתר חיות
+יצחק ארד. א-מעטנש
13:21 07/05/21  |  פרופ' גדעון גרייף   |   לרשימה המלאה
פרידה ממי שהיה פרטיזן, איש פלמ"ח, קצין חינוך ראשי, היסטוריון מוביל של השואה ויו"ר הנהלת יד ושם והלך לעולמו השבוע בגיל 95
(דרך מרשימה ביד ושם [צילום: מרטין שולר])
+סיפורו של צ'יבי האמיתי
07:52 07/05/21  |  עמית נאור   |   לרשימה המלאה
כוכב הכדורגל היהודי-הונגרי יוז'ף בראון היווה השראה לספרו של בלה סנש "צ'יבי"  ▪  בראון נספה בגדודי העבודה ההונגריים, באותה מלחמה בה נפלה בתו של הסופר
בראון. בנבחרת בגיל 18 [צילום: הספרייה הלאומית]
סנש. קלאסיקת נוער [צילום: אוסף חנה סנש, הספרייה הלאומית]
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
דור נושאי החותם
תגובות  [ 2 ] מוצגות   [ 2 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
אורח
7/05/21 14:10
2
סניל
13/05/21 18:23
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות   /  שואה וגבורה
איך מענישים את הרוע המוחלט? מה התגובה הראויה לפשעי מלחמה? האם יש לנקום על מעשי רצח בלתי נתפסים או שמטרתם של עונשים פליליים היא אחרת? מדובר בכמה מהשאלות הנצחיות של המשפט, אבל לפני 60 שנה, גם בישראל התחבטו בהן. קברניטי המדינה, אנשי הרוח שלה ושל העם היהודי כולו, עסקו זמן רב בשאלה אחת: מהו העונש הראוי לאדולף אייכמן, מי שהיה אחד האחראים הבולטים להשמדת יהודי אירופה.
24/04/2021  |  עמית נאור  |   כתבות
במשך עשורים רבים, תחת שלל ראשי ממשלות, נשיאי מדינה, שופטי עליון, מופקרים לגורלם ניצולי השואה המחובקים על-ידי ההנהגה הישראלית לזרועותיה רק יום אחד בשנה, יום השואה.

20/04/2021  |  מתי דוד  |   יומני בלוגרים
שנים רבות אני צופה בעדויות. סופגת וכואבת ולעיתים בוכה הסיפורים האישיים והסיפורים הקולקטיבים זהו כאב שאינו חולף, אלא משנה לשנה מתחדשים עוד ועוד זוועות שטרם ראינו וטרם ידענו על קיומם
20/04/2021  |  רות רזניק  |   יומני בלוגרים
עוד כמה תגובות קצרות בדרך כלל - בנושאים גדולים כקטנים והפעם - בלי עדים, התרברבות, חיסונים, ילודה וביזיון "אל נא רפא נא לה" (במדבר י"ב, פסוק י"ג) הרבה בריאות ואושר ושבוע טוב
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
דן מרגלית
דן מרגלית
לאחר 170 ימי המלחמה, לא נסכים עוד שנכדינו ונכדותינו ישלמו בדמים אלה או בדמים אלה את מחיר הטפילות של החרדים
איתמר לוין
איתמר לוין
עם חיוך תמידי והמון סבלנות ואנושיות, חוי טוקר מנהלת בנינוחות דיוני חדלות פרעון - אם כי לעיתים תכונות אלו גורמות לה לאפשר לעורכי דין להאריך מדי ואף לנהל שיחות ממש מתחת לדוכן
צבי גיל
צבי גיל
האירוע היה משהו ומישהו, נכון יותר מי שהם, שאני מלווה במשך עשרות שנים    היו שם כל המי ומי מבין מקימיי הטלוויזיה הישראלית ומעצביה בשעתה היפה
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il