חיילים ותיקים מתים אך זכרם לא נמוג

האמירה המיוחסת לגנרל דולגאס מקארתור, גיבור המערכה נגד היפנים במלחמת העולם השנייה היא OLD SOLDIERS NEVER DIE, THEY JUST FADE AWAY לאמור - חיילים ותיקים לא מתים לעולם, הם רק נמוגים. אבל במציאות הם מתים. לעומת זאת, חלקם - זכרם לא נמוג.

זה אמור לגבי ד"ר יצחק ארד, שכינויו היה טולקה - לוחם בפרטיזנים, מפקד בכיר בצה"ל, קצין חינוך ראשי, יו"ר הנהלת יד ושם, הומניסט גדול, מענטש, חוקר שואה ואָמָן.

לפני יומיים הקדשתי פוסט לאחד מידידיי שהלך לעולמו - דן פתיר. על טולקה כתבה ידידתי, ההיסטוריונית ומחוקרי השואה הבולטים, פרופסור חנה יבלונקה. ברשותה אני מביא אותו כלשונו"

"הידיעה על מותו של טולקה מילאה אותי בעצבות אין קץ. לכתו של האיש קטן הממדים אך ענק הרוח הזה מאיתנו הולידה באחת חלל שנפער ותחושת געגוע. מה היה בו בטולקה שמיד עם בוא הידיעה הרגשתי שזהו, הדור הנפלא, הגיבור והמפעים הזה של שורדי השואה באמת נגמר. אני כל כך רציתי עוד להיאחז בשולי אדרתם.

ביחד עם דלית דננברג נפגשנו עם טולקה לפני שלושה שבועות כשבאנו לראות תערוכה מיצירותיו - שבה גילף בעץ את תחנות חייו. הליכתו האיתנה, חיוכו הקבוע, מאור פניו ובעיקר הלהבה והחיוניות שנבעו מעיניו גרמו לנו פשוט לשמוח במפגש כעוד אחד בסדרת המפגשים המרנינים עם טולקה האהוב.

בכל העשורים האחרונים אני חיה אישית ומקצועית את שורדי השואה, יונקת השראה מעוצמתם ומנסה לחלחל אותה לשיח הציבורי. תמיד, תמיד היו אלו טולקה, ויבדלו לחיים ארוכים וטובים, צבי גיל ואמי שעמדו ויעמדו מול עיני כעמוד האש.

למרות שטולקה מעולם לא שכח את נופי ילדותו ונשא עימו את הכאב והשכול על אובדן המשפחה והקהילה, הרי שהוא, כמו כה רבים מהשורדים, הכריז על המקום הזה, בלב המזרח התיכון, כביתו. הוא שירת בפלמ"ח - אותה יצירה עברית מיתולוגית - שכה רבים משורדי השואה הצטרפו אליה, קנה שליטה בשפה העברית כרב-מג והיה ממעצבי שיח השואה הישראלי המעצים. מעולם לא שמעתי אותו מדבר בשפה קורבנית או בכיינית. ההפך - הוא הנציח, זכר, חקר הביט אחורה בעצב וקדימה כישראלי גאה, מעורב, דעתן, כאחד הגילויים עזי המבע של סיפורם המופלא, יוצא הדופן של השורדים, שאין דומה לו בתולדות ההגירות במאה ה-20 של בני אדם שעברו את הקשה שבאסונות האנושיים, ושבבואם לארצם החדשה הפכו לעמוד השדרה של תקומתה.

עוד רבים ידברו על ימי השואה של טולקה ואני דווקא רציתי לספר על אור התכלת העזה שהאירה את חייו והוא האיר לה בחזרה, ב"ימים שאחרי". מבעד לדמעות אני נפרדת ממך טולקה אבל יודעת שתמשיך לעמוד שם מולי ולהזכיר לי שהתמעטנו בלכתך אבל הדי בחירתך בחיים הם כאן ועכשיו".