שלוש הערות על המצב

הלפיד שכבה

זה היה שבוע לא מוצלח ל"מחנה השינוי". רק לפני כמה ימים היה נדמה שהפור נפל, שלקוסם נגמרו השפנים בכובע ועידן נתניהו מסתיים. בקבוקי שמפניה מילאו את המקררים, נאומי ניצחון נכתבו וחליפות נתפרו. באולפני הטלוויזיה הישמעאלית ניכרה אווירה חגיגית של סוף מסלול. תחושה של רגע היסטורי, התרגשות שהנה אחרי כל השנים "עשינו את זה". אבל אז הכל התהפך. המלחמה בעזה וההתקוממות של חלק מערביי ישראל טרפו את הקלפים והמחישו לציבור הישראלי שלא ניתן לקיים ממשלה יציבה עם המפלגות הערביות. הלחץ הבינלאומי בושש להגיע. איילת שקד דקרה את הבלון הפוליטי שמכונה נפתלי בנט והורידה אותו לאדמה וכאילו כדי להרגיז, פרויקט הצוללות שנועד לקשור בין אי-סדרים לכאורה ברכש הצוללות לנתניהו התמסמס כאשר הפרקליטות נסוגה מכתב האישום כנגד האלוף צ'ייני ועורך הדין שמרון. שיתוף הפעולה המוצלח בין גנץ לנתניהו בניהול המערכה היה יותר מדי אפילו בשביל אוהדי לפיד. היה רק חסר שיביאו את אלאור אזריה לאולפני ערוץ 20 בתור פרשן צבאי כדי שיסביר איך לדכא את ההתפרעויות בלוד ועכו. במרתפי הרל"ב פכרו ידיים בייאוש. אם לפיד היה דתי היה כנראה מתפלל להישג של החמאס, אפילו משהו קטנטן שישפיל את נתניהו. אבל אפילו החמאס אכזב וצה"ל הגיע לעימות מוכן פיסית ונפשית. לפיד מסתבר לא חשב עד הסוף ותמרן את עצמו למצב שטובתו הפוליטית וטובת המדינה מנוגדים. במקום להשהות את המגעים להקמת ממשלה עד לשוך הקרבות ולתת גיבוי מלא לממשלה הוא זיגזג. לפיד לא תפס שכאשר הוא מציג עצמו כאופוזיציה לממשלה בזמן מלחמה הוא מאבד את הלגיטימיות שלו ואת אהדת הציבור. לפיד לא הבין את מה שמחמוד עבאס הבין מייד. ניסיון להקים ממשלה חלופית בזמן שישראל חשה מותקפת, נתפס אצל רובנו לא רק כמעשה לא פטריוטי אלא כבגידה ממש.

אליעזר מרום (צ'ייני)

השבוע הודיעה פרקליטות מיסוי וכלכלה על סגירת תיק החקירה כנגד מפקד חיל-הים לשעבר האלוף אליעזר מרום. האלוף צ'ייני כיום בן 65 שרת את מדינת ישראל במשך רוב חייו ועומדות לו זכויות רבות. בארבע השנים האחרונות עבר האלוף מרום מסע ייסורים שפגע בו נפשית, בריאותית וכלכלית. נגרם לו נזק רב ובדיעבד לאור סגירת התיק כנראה גם עוול מיותר גם אם לא מכוון. השאלה שאני שואל היא מי אמור לפצות אותו על כך ? אמנם, אי-אפשר להחזיר לו את השנים שנלקחו ממנו אבל ניתן היה לפחות להביע צער על הסבל שנגרם לו, לפצות אותו על ההפסדים הכלכליים שספג ולהחזיר לו את שמו הטוב ואת כבודו. בהזדמנות זאת אפשר לשאול גם האם אלו שטפלו עליו האשמות וחשדו בו פעלו באופן מקצועי, זהיר ומתוך שיקולים טהורים ?

משטרת ישראל

משטרת ישראל אכן לא יכולה להיות בכול מקום, אבל במקומות שבהם היא כן נמצאת מצופה ממנה למלא את תפקידה. מה שמוטל עליה בפרעות לוד, אינו להפריד בין ניצים או לאפשר מחאות. מה שנדרש ממנה הוא להגן על חיי אזרחים שלוים, לשמור על רכושם ולהגן על חופש התנועה. לשם כך על המשטרה לחתור למגע, להתעמת עם פורעים, לפזר ולעצור אותם בכול דרך שעומדת לרשותם כולל שימוש בנשק.

השוטרים לא נמצאים ברחובות כדי להוריד את גובה הלהבות אלא כדי להגן על השקט הציבורי גם אם זה דורש מהם לפגוע או להיפגע. לו המשטרה הייתה עוצרת אלפי פורעים והמהומות היו נמשכות, אפשר היה להבין אבל המשטרה עסוקה בלהרגיע את הרוחות במקום לבצע את תפקידה: לתפוס את הרעים ולהגן על הטובים.

אם יש קרן אור בפרעות בערים המעורבות זו ההתגייסות של יהודים שהגיעו ללוד, לעכו וליישובים אחרים כדי להגן על אחיהם. האנשים שעושים זאת מגיעים רובם לא כדי לפגוע בערבים אלא כדי להגן על אוכלוסייה יהודית מותקפת. אנשים אלה מוכנים להגיע על חשבון זמנם וכספם ולהעמיד את עצמם בסכנה והכול למען מטרה שאין ראויה ממנה. מי שבא לעזור לאחיו לא "לוקח את החוק לידיים". כאשר המדינה והמשטרה לא מספקות הגנה מספקת לתושבים שמורה להם זכות חוקית ומוסרית להגן על עצמם בעצמם או בעזרת אחרים. קראתי פוסט של חבר'ה שהגיעו ללוד ונתקלו שם בחבורת פורעים. אויה לאותה בושה: המשטרה עמדה בצד ולא התערבה ואפשרה לערבים "לשחרר קיטור" או במילים אחרות לרגום שוטרים באבנים ולשרוף מכוניות. אותם חבר'ה מעטים חתרו למגע, התנפלו על הערבים, הניסו אותם והגנו על המשטרה מפני הפורעים.

לעומת ההתגייסות המבורכת של האוכלוסייה היהודית בולט חוסר המעורבות של אוכלוסייה ערבית גדולה שמתנגדת לאלימות. לא די בכך שהם לא מעורבים. הם הראשונים שצריכים לגנות את אחיהם האלימים. הם הראשונים שמהם מצופה לצאת לרחובות ולהתעמת עם הפורעים. אם ערבים אזרחי ישראל מעוניינים באמת בדו-קיום עליהם לעזוב את עמדת הפרשנים ולצאת להילחם באלו שמוציאים להם דימוי אלים.