מתקפת רמדאן <br>

שני חגים

את פני חג השבועות השנה קידמו שכנינו במופעי זיקוקי דינור מרהיבים. כיוון שהם כת מוות, כמובן שאותם זיקוקים אינם זיקוקי הארבעה ביולי בארה"ב, כשהתזמורת הסימפונית של בוסטון מנגנת מבחר מארשים מוכרים. טילים שמטרתם להרוג ולהרוס, לגרום לפחד ולשיתוק. אלף רקטות וטילים ליום, ועוד יש להם מצבור שיספיק לפחות לאותו הקצב משך החודש הקרוב. אותם טילים ארוכי טווח יותר, מדויקים יותר, חזקים (מבחינת כוח הפגיעה) יותר. משך שנים העזתים מייצרים וצוברים אותם.

עד כה חיזבאללה לא קיבל את האור הירוק להצטרף למהומת החגיגה. "נשק יום הדין" יהיה זה, שכן לחיזבאללה יש פי 15 יותר טילים מאשר בעזה, ומנסיון העבר אנחנו יודעים שאלו מכסים את כל מדינת ישראל, שפגיעתם הרבה יותר הרסנית מאחיהם בעזה, ושיכולתנו לעצור אותם מאוד מצומצמת משתי סיבות: כמות הטילים המשוגרים בו-זמנית ולאורך זמן, והעובדה שכל מערכת כיפת ברזל משועבדת למתן מענה הגנתי למרכז הארץ ברגעים אלו ממש.

מה פרוש מצבור טילים הגדול פי 15 מהמצבור בעזה? לא אורך נשימה עזתי של חודש התקפי, ללא הפוגה, כי אם 12 - 15 חודשים כאלו, שיכולים לגרום למדינת ישראל שיתוק והתקפלות גמורים.

מול צפי מלבב זה של חגיגות השני מתוך שלושת הרגלים שלנו, מה עשינו אנחנו? ניסינו להושיט יד ולחגוג יחד עם המוסלמים את סוף רמדאן, איד אל-פיטר שלהם. אנחנו ביחסי שכנות טובים, בכוונות אמיתיות חוגגים את החיים; בעוד הם סוגדים למוות.

קונסנזוז: ישראל נכשלת בדיפלומטיה ציבורית

לפחות לצה"ל ניתן חופש פעולה כמעט מוחלט. אך צה"ל עדיין מזניח חזית אחת כמעט לגמרי (למרות שלדובר צה"ל חטיבה שלמה שהוא מפעיל): חזית ההסברה והדיפלומטיה הציבורית. משרד החוץ, בוויכוח על חלוקת תקציבים בינו לבין המשרד לעניינים אסטרטגיים, טען שהוא ורק הוא אמון על דיפלומטיה ציבורית. שהוא ורק הוא יודע איך לעשות זאת, ערוך ומוכן בנציגויות ברחבי העולם ובמערך אנשים עצום ורב (אולי המילה הנכונה היא "מסואב" אך משה"ח ודאי לא השתמש במושג זה), שאנשיו מסכנים את חייהם יומם ולילה (ממש כמו אנשי המוסד, כך נאמר לנו עת משה"ח דרש השוואת שכר ותנאים ללוחמי המוסד) ושרק אצל אנשיו נמצא הידע והנסיון.

כה מוצלח משה"ח בדיפלומטיה ציבורית שאם יש דבר שיהודי באשר הוא מסכים (דבר שאינו מה בכך, שכן אין אנו יכולים להסכים על כל דבר אחר, בסיסי או פעוט ככל שיהיה) הוא שמדינת ישראל נכשלת כשלון נחרץ בדיפלומטיה ציבורית. קונסנזוז כזה קיים רק בנוגע לכשלון זה. הסכמה דומה ביננו לבין עצמנו לא ניתן למצוא אפילו בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת הלאום היהודי או בהגדרה מי הוא יהודי.

חוב שלא נעלם

אנחנו בין בת לבר המצווה של שלטונו של נתניהו בסבב הנוכחי. בסוף 2008-תחילת 2009, עת נתניהו עדיין היה ראש האופוזיציה, הוזמנו כתבים זרים בארץ לסיור-תחת-טילים באשדוד, אשקלון והדרום המופגז. מאז היו כמה וכמה סבבים בעזה, ומסתבר שמה שהיה הוא שקורה: חמאס יוזם; אנחנו מתגוננים ומגיבים; ישראלים חפים מפשע נהרגים או נפצעים, וילדים סובלים מתסמונת פחד מתמשכת; אנחנו מסכימים על הודנה לפי תנאים שמכתיב החמאס ובהתאם לנוחותו; חמאס ממשיך להתחמש ביתר שאת ולפתח דרכי לחימה נוספות (מנהרות התקפיות, תקיפות דרך היום, בלוני תבערה, רחפנים וכו׳); והסכנה הולכת וגוברת בלי שינוי יסודי.

המשוואה נשארת כפי שהיתה, ונשאלת השאלה האם זה פשוט נוח לנתניהו, או שהוא מפיק תועלת כל סבב מחדש. אם נאמר זאת בצורה אחרת: טוב לנו עם הסטטוס-קוו, ואנחנו לא מוכנים לשלם את המחיר בכדי לשנותו. אנחנו דוחים את ההחלטה למחר, ואח"כ למחרתיים, בתקווה שיום התשלום לא יגיע.

למה דומה הדבר? ליחיד שחייב כסף למלווה בריבית קצוצה. כשהלווה לא יכול להחזיר את החוב, התעלמות מהמציאות לא תעלים את החוב, שהולך ותופח. האזהרות מגיעות, ומיד אחריהן שוברי העצמות. בארץ התופעה רווחת, והרשויות לא עושות דבר. העוסקים בכך שכנעו את עצמם שהם עושים טובה לאנשים הזקוקים לעזרה, ולכן הם גם מרשים לעצמם (או לחוליגנים שהם שולחים להפחיד ולשבור עצמות) להסביר ללווה-אישה: אם אין לך ברירה, ודאי שיש דרך - חשבי היטב, מכרי את גופך, אך את הכסף והריבית-דריבית את חייבת לשלם.

החוב לא יעלם, האיומים לא יפחתו, והתעלמות אינה הפתרון. כך לגבי הלווים בריבית קצוצה, כך לגבי מדינת ישראל וגרורות אירן בדרום ובצפון.

כמו בדרום, כך גם בצפון

בקיץ 2006 נכנסה ישראל ללבנון, למה שלימים יקרא "לבנון השנייה", מלחמה שבסיומה קיבלנו חזרה חלקי גופות של שני החיילים שנחטפו מתוך שטח ישראל, אהוד גולדווסר ואלדד רגב הי"ד. גם אז הוסכם על הפסקת אש (וקדם להסכם ריקון מחסני טילים בלבנון עד לכניסת ההסכם לתוקף), וישנה החלטה מחייבת של מועצת הביטחון ממנה חיזבאללה מתעלם, כמו גם הרגשה בישראל שאנחנו מתמודדים יפה, כי שקט.

אכן שקט: גם לא נחפרו המנהרות שצה"ל טען שלא ייתכן שהן קיימות בשל תוואי השטח וסוג שכבות האדמה. פלאים הנדסייים מרשימים ביותר - מנהרות בעומק בניין בן 22 קומות, עם חשמל ואיורור ואזורי "הצטיידות ומנוחה" או "התגברות על האויב".

הדבר היחיד שהפריע לשקט הוא פיצוץ בנמל בבירות, של מצבור חומר תמים לחלוטין, שחיזבאללה כלל לא היה אחראי עליו, שהחריד לא רק את העיר כי אם את המדינה כולה והעולם התגייס לעזרה. אותו פיצוץ היה של מצבור אחד, אך לבנון של מעלה יושבת על אלפי מצבורים כאלו, בבונקרים של מטה, וכולם מיועדים לתקוף את מדינת ישראל בכדי להשמידה.

כל שחיזבאללה מחכה הוא לאור הירוק מאירן, להצטרף להילולה בישראל. מה יקרה אז, נכה על חטא? כבר הייתה ועדת חקירה. כבר התפטרו בעבר. נראה שאנחנו לא לומדים דבר. חבל, כי חמאס וחיזבאללה מתואמים, לומדים זה מזה ומיישמים במיידי. כך היה ב-2006, לאחר ההצלחה עם חטיפתו של גלעד שליט ב-25 ביוני, חיזבאללה יישם את אותה שיטת פעולה בדיוק (כניסה לשטח ישראל, רצח וחטיפת חיילים, וחזרה בשלום לשטחו) וב-12 ביולי חטף כאמור את רגב וגולדווסר. אפילו לא שלושה שבועות בין שני המקרים. מה יקרה הפעם? האם חיזבאללה יחקו את חמאס, בכדי ללמד את ישראל לקח פעם אחת ולתמיד?

כשלון מתמשך

אסיים בסיפור ומוסר השכל בצידו. נחזור לקיץ 2006. מצבנו היה גרוע ביותר. מרכז ויזנטל בלוס אנג׳לס מכנס מסיבת עתונאים, והגוף היחיד בשעתו שעבד עם הנוצרים מתבקש להביא אנשי דת מקרבם לעמוד לצדנו לאות תמיכה והזדהות. עלי הוטלה המשימה להזמין את פסטור ד"ר בילי אינגרם, רברנד שחור שהקים כנסייה בלוס אנג׳לס ואף היה מקורב לרבין ז"ל.

פסטור ד"ר בילי ענה לי בלי היסוס: "ודאי שאבוא, אבל ייתכן שאאחר במקצת, שכן עלי לקחת את הבנים מביה"ס". כשהוא הגיע, כל המוזמנים כבר היו ישובים בחצר המכון, עם כיסוי תקשורתי אדיר. והנה נכנס לו איש תמיר, יפה תואר, עם הצמות-המאפיינות-שחורים, לבוש בחליפה, ובים הלבן הוא היה השחור היחיד. כל העיניים הופנו אליו, והוא צועד בבטחה, לא מתרגש מתשומת הלב: הוא בא לתמוך בנו, כאמריקני, כנוצרי מאמין, כשחור, כראש כנסיה.

עשור ומחצית העשור אח"כ פסטור ד"ר בילי כבר לא בחיים. אך הקשר שנוצר נשמר וטופח מהלך כל השנים, ואחותו מצטרפת לתוכנית הרדיו שלי ברשת נוצרית ברחבי ארה"ב לתמוך בישראל בשעת צרה וצוקה. באותו הזמן בדיוק הדיפלומט הבכיר ביותר של ישראל בחוף המערבי מספר שבימים האחרונים הוא כל הזמן עם עתונאים, לטינים, נוצרים ואחרים בטלפון, מסביר, עונה לשאלות, מבקש עזרה, מדרבן לעשיה.

מה חסר בתמונה הזאת? אנסה להשלימה:

1. פעם הקשר של הקונסוליה (קרי מדינת ישראל) עם התקשורת טופח משך השנה כולה. אך בשנים האחרונות, מאז הגיע לכאן "דפיוטי צ׳יף" עם שאיפות מרחיקות לכת, ובשל העובדה שמשך זמן לא מבוטל לא היה פה נציג בכיר, או שהגיע נציג זמני בלבד, או שהיה ממלא-מקום, התקשורת נדחפה לפינה נשכחת, היא פשוט לא עניינה את הקונסוליה.

2. חסרה כתובת אחת לפעילות עם הנוצרים (כמו גם עם המוסלמים). פעם הייתה כזאת, אך דברים השתנו. הקונסוליה (ואותו "דפיוטי צ׳יף") העדיפו להתרחק ואף הפסיקו את אחת התוכניות הטובות ביותר של הבאת פסטורים נוצרים לקונסוליה באופן קבוע, מדי חודש בחודשו, כך שהם ירגישו חלק מאתנו, לא רק סמרטוט לשימוש בעת צורך שניתן לזרוק לאשפה לאחר השימוש.

3. בכדי לפעול בצורה אפקטיבית, לא מספיק לשלם לשלט חוצות אחד בלוס אנג׳לס רבתי או לתרום כמה מחשבים לילדים. אלו אולי עוזרים לאגו או הקידום האישי, אך תורמים ולא כלום באופן מעשי. לעומת זאת, יש כאן כוחות אדירים, קבוצות ששולטות על תקציבים בשמונה ספרות, כמו גם על רשתות של אלפי ועשרות אלפי אנשים, רשתות בנות עשרות שנים שניתן להפעיל בקלות. נדרש רמטכ"ל או מנהיג שידע להצעיד את כולם - ביחד.

4. לפנות לקבוצות או ליחידים לעזרה בשעת צרה וצוקה ולהתעלם מהם מהלך שאר ימות השנה פרושו זלזול מוחלט, כאילו שיש מחויבות כלשהי שהיא ערך עליון, ולפונים זכות מתיימרת שהם יכולים לפנות כל פעם שהם רואים לנכון. כך לא יוצרים ומפתחים ומחזקים קשרים. קשר צריך להיות דרך דו-סיטרית.

5. התגובה האופינית כאן בארה"ב בכל שעת צרה וצוקה היא של כל גוף אפשרי לצאת בקריאות לתרום! נכנסים לעזה - החיילים צריכים מעילים ונעלי טיפוס הרים (אכן צריך לטפס). מפגיזים את ערי ישראל - איחוד הצלה זקוק לשכפ"צים בעלות של 800 דולר כל אחד. המצב באוניברסיטאות לא טוב - עשרה גופים שונים טוענים שהם ורק הם פועלים ויודעים איך לפתור את הבעיה (כמובן שדבר לא משתנה מהלך השנים, רק שמצבנו מדרדר). אנטישמיות פורצת (אמיתית או מדומה) - "מומחים" חדשים קמים חדשים לבקרים ללמדנו אנטישמיות מה היא ואיך למגרה (הם נכשלו כבר במאבק נגד תנועת החרם, כך שהם איבדו ענין, כי זה כבר לא "סקסי").

6. הקריאה לצאת להפגין ("צו שמונה") שיבולה כמה עשרות (או במקרה הטוב כמה מאות) אנשים עלובה עד מאוד וחסרת יעילות. לפני שני עשורים היו מתקבצים 30 מאתנו, ומולנו 300 עד 600 שונאים, מאורגנים טיפ-טופ. מסתבר שדבר לא השתנה, למעט מספר הישראלים החי פה שהלך וצמח, הלך וגבה והתרבה.

7. תקופתו של הנשיא טרמפ לימדה אותנו לקח חשוב עד מאד: מספיק מנהיג אחד בעל שיעור קומה, אומץ, תבונה, שכל ישר והגיון בריא לעשות את הנדרש. אך מנהיג כזה קם פעם בדור (אם בכלל), ואת ההזדמנות הזו נראה שפיספסנו. העולם חזר לסורו.

בינתיים מטח הטילים ממשיך. הלבנונים מנסים לחצות את הגבול לתוך ישראל. התבשיל בסיר מגיע לנקודת רתיחה, והעולם לא ימשיך לעמוד בצד ולאפשר לו לגלוש. דבר אחד בטוח: אם חיזבאללה לא יצטרף עכשיו למתקפת רמדאן על ישראל, בוא יבוא היום, ולא רחוק, ונצטרף להתמודד עם אותו תסריט מחדש. חוסר מעשה הוא פשע, והתשלום שנגבה מאתנו כל פעם מחדש גדול וכואב מקודמו. עד מתי?