אנשים רבים לא משתמשים במאה אחוז בעיניים שלהם. הם רצים לעבודה, חוזרים מהעבודה הביתה ולא רואים שום דבר, רק המחשבות רצות אחריהם, מה יעשו עכשיו, מה לא עשו, כמה עבודה מחכה להם בבית... ועוד ועוד. ומה עם העיניים?

לדוגמה: אתה נוסע במכונית שלך לעבודה, עומד ברמזור דקה-שתיים. האם הרמת פעם אחת את מבטך לשמיים לראות אלו יצירות נפלאות מצייר לך אלוהים? תוכל לראות ענני נוצה, ענני כבשה, שמיים כחולים ובהירים ללא כל ענן, שמיים אפורים, זועפים עמוסי עננים, שמיים זרועי כוכבים..., והירח, איזה יופי עת הוא מופיע במלוא זוהרו, פעם דק כמו חיוך, ואז אני ממלאת את כרסו בבקשות לי ולבני ביתי להצלחה, לבריאות, לשלום..., ואם הוא מלא, אין יפה ואצילי ממנו! ואם יש לך מזל, אתה רואה ביום חורף קשת בענן יפהפייה, נפתחת למול עיניך המשתאות, כמו טווס ענקי הפורש את זנבו הצבעוני... האם אתה רואה כל זאת?

ואם תוריד עיניך מהשמיים, תראה את העצים מסביב, תבחין בגווני הירוק של עליהם, אולי יהיו פרחים בדרך שהעירייה דאגה לקשט בה את העיר... האם הבחנת בכל אלה בהפסקה הקטנה של העמידה ברמזור? לא! הראש שלך עסוק באלף עניינים, רק לא בהנאה הקטנה שאתה יכול לזכות בה חינם, אילו רק רצית. קל וחומר הולכי הרגל, שיכולים ליהנות ללא גבול מהמראות מסביב.

אני, בשונה מאנשים רבים, מסתכלת סביבי, בין אם אני נוהגת ובין אם אני הולכת רגל, נהנית בכל רגע מדברים רבים בדרך, משתמשת בעיניי במאה אחוז וממלאת את מצברי השמחה שבלבי, המתרוקנים כל כך מהר בימים אלה רצופי הצער והדאגה.

עבודה נקיה

אתן לכם דוגמה שקרתה לי לפני שבוע. שבתי הביתה מאוחר בלילה במוצאי שבת מ"תיאטרון ירושלים". חנה לסלאו הופיעה לפנינו, חטובה ומקסימה... והצחיקה אותנו עד לכאבי בטן ממש.

חיפשתי מקום חנייה ליד הבית ומצאתי עצמי נוסעת לאט-לאט אחרי מכונית זבל. תפסתי מרחק מהאוטו ולפניי נגלתה עבודה נקייה של שלושה אנשים: האחד, מבוגר יותר, שעמד ליד אחורי האוטו. השני, צעיר, רזה וקל רגליים, שהיה "מגיש" לחברו את פחי הזבל הירוקים. המבוגר היה מחברם למכשיר באוטו ולוחץ על כפתור, המכונה הרימה את הפח, ניערה ורוקנה אותו והחזירה אותו בחזרה לאחורי האוטו.

הגבר הצעיר, נטל בזריזות את הפח והחזיר אותו למקום והגיש לו פח זבל מלא נוסף. מדי מספר מטרים הנהג נעצר והשניים עשו עבודתם בשקט מופתי, ובתיאום נפלא... כמו מכונה משומנת.

עקבתי אחריהם בהתפעלות, סקרנית לראות את המקצועיות בה נעשתה העבודה "המלוכלכת" הזאת. יש שהיו אומרים: "באמת, מה את מתפעלת כל כך, מה הם עושים בסך הכול? שום דבר! רק מגלגלים את פח הזבל לעבר האוטו, מחברים אותו למתקן המרים את הפח, מרוקנים אותו ועוברים למיכל הבא. מה הבעיה ואיזו מקצועיות או מיומנות הם צריכים? כל אחד יכול לעשות זאת"!

ובכן, טעות בידם. גם בעבודה זו צריכים מיומנות וחלוקת עבודה בהתאם לגיל. יש צורך בקשר תמידי בינם לבין עצמם ובינם לבין הנהג, שעל-ידי תנועת יד, שכמעט בלתי נראית, עוצר או מתקדם, והכול בשימת לב לאות מיוחד הניתן לו על-ידי האיש המבוגר. מי שלא ראה עבודת צוות מושלמת כזאת, לא ראה צוות מיומן מימיו!

האוטו זבל התקדם ופינה לי את הכניסה לסמטה בה היה עליי לפנות ולהחנות את מכוניתי.

כבוד!

לעיתים, אנו מקלים ראש באנשים שעובדים ב"עבודה פשוטה" זו או אחרת, אך גם בזכותם, חיינו טובים ומהנים יותר. לדוגמה, בזכות המיומנות והמקצועיות של אנשי עיריית ירושלים ודומיהם בערים האחרות, שבאישון לילה אוספים את הזבל ומנקים את סביבתם של פחי האשפה, שלא פעם אנו לא מקפידים להשליך את שקית הזבל שלנו לתוך הפח אלא לידו..., גם הם משפרים את חיינו ונותנים לנו במידה מסוימת איכות חיים.

הפחים מרוקנים, הסביבה נקיה ואנו נשתדל, גם למענם, לכבד ולהעריך את עבודתם המסורה, מגיע להם! ובל נשכח, ש"כל מלאכה מכבדת את בעליה".

חיסכון בכוחות

עבודה נקייה זו הזכירה לי את אמי המנוחה, חנה, שהייתה כל חייה עוזרת בית. יום אחד אמרה לי: "שמחה'לה, אני רוצה ללמד אותך איך מנקים את רצפת הבית עם סחבה".

צחקתי ואמרתי לה: "באמת, אימא, מה הבעיה למלא דלי במים, להוסיף סבון נוזלי לשטיפת רצפות, לקחת מגב, לטבול בדלי את הסחבה ולנקות בה את הרצפה. אחר כך לטבול אותה שוב, לשטוף אותה, לסחוט ולנגב בה את הרצפה והבית נקי! כדי לנקות את הרצפה, לא צריכים להיות חכמים גדולים".

אמי הביטה בי במבט, בו נמהל קורטוב של רחמים, ואמרה לי בסבלנות בה נתברכה כשבאה ללמד אותי דבר מה. "אמנם נכון, זו כביכול עבודה פשוטה, אך למעשה אין זה כך. כעוזרת בית שנים רבות אני יכולה לומר לך, שיש צורך גם במקצועיות ובמיומנות בשטיפת רצפות".

"מקצועיות בשטיפת רצפות? אימא, לא הגזמת"? "כן, שמחה'לה, לא הגזמתי. את צריכה לדעת כיצד לנקות ויותר מכל, כיצד לשמור על הכוחות שלך עבור עבודות נוספות שאת אמורה לעשות בבית ומחוצה לו. גם לכוחות שלנו יש גבול ועלינו לדעת כיצד 'לחסוך' אותם, כדי שנספיק למלא את כל המשימות שאנו צריכות לעשות לשביעות הרצון, גם שלך ושל בני ביתך וגם של הממונים עלייך, שלא תיראי חלילה כמו סמרטוט בסוף יום העבודה.

ראשית, עלייך לטאטא את החדר היטב. כך את מוציאה את רוב הלכלוך והאבק מרצפת החדר ואוספת אותו לתוך היעה. לאחר מכן, את מנקה את הרצפה עם סחבה, כמו שאמרת, אותה טבלת במים ובסבון, אחר כך סחטת אותה וייבשת את הרצפה ואז תראי את התוצאה. זו הסיבה שלא תצטרכי לשטוף מספר פעמים את אותו חדר במשך השבוע, אלא תוכלי לטאטא אותו בסוף כל יום, כי ניקיון החדר בדרך זו 'יחזיק מעמד' והנה, חסכת כוחות עבור המשימות הבאות.

כן, בתי, זו הסיבה שאת צריכה מיומנות ומקצועיות גם בניקוי רצפות"! כך אמרה ופנתה לעבודתה. אכן, צדקה אמי. למיומנות ומקצועיות אנו זקוקים בכל עבודה, גם אם היא נראית לנו פשוטה וקלה לעשייה.

גברים ותינוקות

ליום המחרת, התעוררתי בדיצה, משתדלת לנער ממני והלאה את כל הצער ששמעתי בחדשות, להשתמש בעיניי בכל מאת האחוזים ולהתבונן סביבי. נכנסתי למכונית, וחשכו עיניי... תור של מכוניות מפה ועד אין סוף גדש את רחוב עמק רפאים. מכיוון שחמש דקות תמימות לא זזתי אפילו סנטימטר אחד קדימה, יצאתי מהטור ועשיתי סיבוב פרסה, התפתלתי ברחובות ירושלים עד שהגעתי לרחוב ז'בוטינסקי. ומה אני רואה... גברים צעירים, אולי שמונה או עשרה במספר, יוצאים, כל אחד מפתח ביתו ברחוב זה, נושא בידיו תינוק חמוד וכולם יורדים במורד המדרכה, שם בוודאי נמצא הגנון של הפעוטות האלה.

בפעם הראשונה אני רואה מחזה מלבב שכזה. גברים צעירים ולא נשים צעירות, נושאים, כל אחד בדרכו שלו, את "פירותיו": האחד במנשא, האחד בזרועותיו, האחד בעגלה... והתינוקות סמוקי לחיים מתוקים מתוקים... אין לכם מושג, איך מראה זה גרם לי לחייך מאוזן לאוזן.

מכיוון שאני קוראת לעצמי "אשתו של מתושלח", אני זוכרת שלא היה דבר כזה בזמני. הנשים, ורק הן, טיפלו ונשאו את עולליהן בידיהן או בעגלות. שכן, האישה היא עקרת בית אם הבנים. ואילו הגברים, לא טיפלו בקטנטנים. היה זה תפקידן של האימהות בלבד! ועתה, זמנים חדשים זמירות חדשות, ואף הגברים נוטלים חלק בגידול הילדים ונושאים אותם לגן בשמחה ואפילו בגאווה. אשריי שזכיתי לראות כל זאת ולפתוח את יומי בחיוך ובשמחה. עיניים לי - וראיתי!