מאיר אחרת את הפסוקים

מיקוד העיון בזוגות של ניגודים מעביר את נקודת הכובד מִכֹּל צד לעצמו – אל הפער והמתח שביניהם. אלה, משקפים תהליכים הקיימים במציאות ומעוררים עניין לחשוף תובנות בכתוב. מתוך כך מוצבות בפני המעיין שאלות קיומיות. אך במקום להרבות במילים ובהגדרות – נפנה לדוגמאות.
עיון – אתגר העורב

במה תורם העורב לסיפור סיום המבול? הרי היונה היא גיבורת הסיפור, ובעקבות זאת יש לה מקום של כבוד בתודעתנו עד עצם היום הזה: 'יונה עם עלה של זית'. מה עושה שם העורב? לכאורה מיותר.

העיון כאן נועד לנער את תודעתנו, שהתקבעה מאז שמענו את הסיפור בגן הילדים. בקריאה רגילה נראה כי ספר הספרים מגבש עבור האדם תמונת עולם ברורה: היונה צחורה ונעלה, משרתת הכלל ומבשרת ההתחדשות. והעורב, אם בכלל מבחינים בו, נועד להבליט את מעלותיה של היונה.

התרגלנו לחשוב כך, כנראה בעקבות נטייתנו העצלה לסדר את העולם בשחור־לבן, טוב ורע, לצידנו או נגדנו. על פניו נראה כי המקרא תומך בנטייה זאת, ואפילו יוצר ומקבע אותה באמצעות סיפוריו המכוננים. כך נתפסים הדברים על-פי רוב ביחס לעורב וליונה, כמו גם שאר פרשיות התנ"ך, כאילו נועדו לשרטט עבורנו מערך של טוב ורע, רצוי ושאינו רצוי, 'עשה כך ואל תעשה כך'.

אלא שהבנה מעֵין זו אינה מתיישבת עם פשט הסיפור, כאשר מתבוננים בפרטיו במדוקדק. ואם כן, האם יִתָּכֵן שקריאתנו המרפרפת והפשטנית מונעת בעדנו מלראות את מורכבות הדברים? ואולי הפשטנות גורמת לנו להחמיץ תובנות שונות מאלו המוכרות לנו מדפי התנ"ך, תובנות העשויות להעשיר את רוחנו, ואף לשקף את תְּהִיּוֹתֵינוּ הקיומיות?

עיון מחודש בפרטי התיאור

• "וַיהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. וַישַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב, וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, עַד יבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַישַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ, לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה, כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה. וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים, וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה. וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים; וַישַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד" (בראשית ח 6–12)

ראשית, אולי נופתע לגלות כי היונה, המופיעה במקומות רבים במקרא, מתוארת כמעט בכולם בצבעים קודרים וקשים – הפוך לחלוטין מדימוי ההתחדשות והשלום, מתמונת היונה עם עלה הזית – לרוב, הומה היונה דווקא במקומות ובזמני חורבן ["אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה... אֶדַּדֶּה כָל שְׁנוֹתַי עַל מַר נַפְשִׁי" (ישעיהו לח 14–15). "וּפָלְטוּ פְּלִיטֵיהֶם, וְהָיוּ אֶל הֶהָרִים כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כֻּלָּם הֹמוֹת, אִישׁ בַּעֲו‍ֹנוֹ" (יחזקאל ז 16). "וִהְיוּ כְיוֹנָה, תְּקַנֵּן בְּעֶבְרֵי פִי פָחַת" (ירמיהו מח 28). וכן: ישעיהו נט 11; נחום ב 8. בשיר השירים אֹמנם נכספים לראותה, אך היא נשארת נסתרת ולא מוכרת. בשאר המקומות לא נותר מקום לספק: היא מאיימת – 'חרב היונה' (ירמיהו מו 16; נ 16), 'חרון היונה' (ירמיהו כה 38). והיא גם 'פותה ללא לב' (הושע ז 11). מפתיע, לנוכח ציפייתנו לראותה כ'מבשרת החיים והשלום', להיווכח כי מקומה השכיח הוא כעֵדה הומה לחורבן והרס]. לעומת זאת, העורב, שבסיפורנו אינו שותף בהבאת בשורת ההתחדשות, ממלא במקום אחר תפקיד שונה לחלוטין: העורבים מספקים מזון וחיים לאליהו במערה [מלכים א יז 6]. כלומר, ליונה ולעורב אין צביון קבוע ואחיד במקרא. הבלטת תכונות מסוימות היא תלוית הֶקשר, וכֹל הֶקשר קורא לעיון נקודתי. מסתבר שתפיסה מקובעת וחד־ממדית מונעת מלעיין במקרא כפשוטו, להבינו כמות שהוא. אם כך, כדאי לחזור ולעיין בשנית בפרטי הכתוב באופן מדוקדק. האם יש הבדל בהתנהלות העורב והיונה, על-פי אופן הצגתם בסיפור סיום המבול?

אם נמהר לענות: 'בוודאי, הרי היונה סיפקה את הסחורה והביאה עלה זית, ואילו העורב העדיף להתחמק משליחותו' – יתברר שלא עִיַּנּוּ היטב בפרטי הפסוקים. ממש כך. הכתוב המקראי אינו חוסך מאמץ כדי שמסקנתנו תהיה שונה ממסקנה זו, ומדגיש כי העורב והיונה מתנהלים שניהם באופן דומה. אם כך, נקודת הכובד של הסיפור אינה במיתוג שני העופות כשלילי מול חיובית, אלא במישור אחר לגמרי. במישור מוסרי אנושי, כפי שנבחין מִיָּד.

המפתח לגילוי המסר של הסיפור טמון בעובדה שהיונה לא הביאה דבר בשילוחה הראשון. נעצור לרגע בנקודה בה חזרה היונה: במבחן התוצאה אין הבדל בין העורב ובין היונה, היונה שבה ללא כֹל מטען. וכעת נשים לב כי אף לגבי העורב כתוב "ויצא יצוא ושוב", כלומר הוא שב בדיוק כמו היונה.

אֹמנם יש הבדל בין שני השילוחים, אך השוני אינו נעוץ בהתנהלות העופות, אלא בהתנהגות המשַלח: את העורב נֹח פשוט שילח, ללא הגדרת משימה. ואילו את היונה נֹח שילח 'מאיתו', עם הנחיה: "לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם". יִתָּכֵן שהשינוי בפעולתו של נֹח נוצר בשל הבנתו כי השילוח הראשון לא צלח, וכי עליו לשנות דבר מה אצלו. וכאשר היונה חוזרת? "וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ". ולא זו בלבד, אלא "וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה". זהו יחס שונה לחלוטין. למעשה, כעת עלולה להתעורר תרעומת כלפי נֹח על כך שהפקיר את העורב לגורלו, שהרי הוא שב ואיש אינו דואג לרווחתו. אכן, עם שינוי יחסו של נֹח התרחשה תפנית בסיפור. כעת, משנשלחה היונה שנית, מתוך התיבה – הפעם שבה עם עלה זית.

כדי להשלים את המסר מופיע תיאור מסכם, מיותר לכאורה, בדיוק כפי שאנו עשויים לחשוב כי אִזכּוּר העורב מיותר וכי תיאור השילוח הראשון של היונה אינו תורם לסיפור. ואולם התיאור מיותר רק אם ענייננו היה מסתכם בסיפור ברמה של מיתולוגיה או סיפור לילדים ותו לא.

בסיכום השילוח השלישי נאמר: "וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד". מבחינת סיפור הבסיס, השילוח השלישי לא מעלה ולא מוריד, אלא שהמקרא יוצא מגדרו להדגיש כי בסיפור המסגרת, העורב והיונה מתנהלים באופן דומה: שניהם שבו לתיבה ושניהם יצאו לבסוף לדרכם העצמאית. לכן, רק אם נעיין בפרטי הסיפור במדוקדק, מעבר לרובד השטחי – נוכל להבחין במסר שלו.

עיון מדויק בסיפור חושף תובנות חדשות

שאלת הפתיחה בפרק זה הָיְתָה לשם מה מופיע העורב בסיפור? קריאה נאמנה של הפסוקים העלתה שאלה נוספת: לשם מה כָּלַל הסיפור את השילוח הראשון והשלישי של היונה? הרי לא התרחש בהם כֹּּל שינוי מן הבחינה הסיפורית. המסקנה משתי השאלות היא אחת: העיון בסיפור מחייב לעקוב אחר האופן המדויק בו הוא מוצג, אחר המילים המדויקות, כדי לנסות ולחשוף את המסר הטמון בו. יִתָּכֵן שנגיע למסקנה כי איננו מוצאים מסר, או כי המסר אינו מקובל עלינו. אך קריאה שטחית תוך התעלמות מן הפרטים תעשה לנו עוול – אם חפצי משמעות אנו.

אם כן, המסר אינו טמון בהתרשמות החיצונית המקובלת, בה יש עורב מצד אחד ויונה מצד שני. בחינה מדוקדקת מגלה שאין חלוקה לטוב ורע. העורב, כמו היונה, מתנהלים באופן לגיטימי לחלוטין, כֹּל אחד בהתאם לטבע תכונותיו. ראינו כי במקומות שונים במקרא, שני העופות עשויים לשמש כאמצעי להדגשת מגמות הפוכות. כאן, בסיפור סיום המבול, המקרא מכוון את הזרקור לעבר מסר ערכי שהיונה והעורב שותפים לו. מי שגרם לכך שהתוצאה במילוי המשימה בין שני העופות תהיה שונה, הוא נֹח עצמו; לאחר שגם היונה חזרה ללא תוצאה, נראה שנוכח לדעת כי התנהלותו לקתה בחסר ותיקן אותה [אפשר לתרץ את העניין באמירה: 'העיתוי של השילוחים הראשונים פשוט היה מוקדם מדי', אלא שהסבר מסוג זה אינו עולה בקנה אחד עם ריבוי התפניות והפרטים שבסיפור. בוודאי לא לגבי השילוח השלישי].

יכולנו להבחין בשינוי, בתפנית, רק מתוך העובדה כי היו שני גורמים בסיפור, ואלו סיפקו מקור להשוואה; אילו הָיְתָה רק היונה, ללא העורב שקדם לה, המסר לא היה מובחן. פשוט. לכן, מנקודת המבט של דרך 'פשט הניגודים' העיקר הוא לעיין מחדש בפרטי הכתוב, מתוך דגש על זוגות הניגודים שבו ולשאול: האם נוכל ללמוד מתוך כך תובנה חדשה?

הצעה אפשרית בדבר המסר היא שהסיפור בא לשקף לאדם את התוצאות של איכות התנהגותו; או בניסוח אחר: מי שקובע את גורלך הוא אתה בעצמך, בהתנהגותך, ולא הגורמים מסביבך.

ניסוח מסקנות מתוך המסר הסיפורי חשוב פחות מהתהליך של חשיפת הניואנסים בכתוב. החשיפה היא העיקר, וכֹל מעיין עשוי למצוא תובנות המתאימות לו. כמו למשל: עד כמה סימפטיה אישית השפיעה על התנהלותו של נֹח ומשפיעה על כולנו? האם התנהלות העורב והיונה הן נתון אובייקטיבי, שאינו משתנה? וכן הלאה. אך כאמור, פירוט מִגוון התובנות אינו מרכז עיוננו כאן.

מה שברור הוא כי המסקנה הפופוליסטית, הקובעת שהיונה היא מותג חד־ערכי חיובי, ומתעלמת ממקומו של העורב בסיפור, מחטיאה את המסר העולה מן הכתוב. מתוך העיון עולה כי המסר המקראי מורכב יותר, ועולה גם מסר כללי: כדאי להתעלות מעל הפשטנות ולתת מקום למורכבות; מתוכה עשויות לצמוח תובנות.

הדגש המקראי אינו מושם על הסיפור כסיפור, ולא על דמות מן הדמויות המופיעות בו או תכונותיהן. הדגש הוא על המסר העולה מתוך המערך כולו, על כֹּל מרכיביו. כֹּל מרכיב תורם את חלקו באמצעות המילים המדויקות, לכדי הצבת מסר, המונח לפתחו של המעיין.

פרק זה נקרא 'אתגר העורב' כדגם לאופן ההצבה של המסר המקראי: האם ניתן ללמוד משהו חדש מִסֶּמל או מונח, שלכאורה תרומתו אינה ברורה? המסר התברר מתוך עיון בהנגדה שבין שתי הדמויות שבסיפור. וכן, השאלה 'לשם מה' מסתמנת כפורייה ומעשירה את העיון.

פתחנו בהדגמה לדרך הניגודים בפשט המקרא באמצעות עיון מחודש בסיפור שגור וידוע. מצאנו כי יש בכוחו של כלי עיון זה לחשוף תובנות חדשות בתנ"ך. המגמה בספר זה תהיה לשרטט בשלבים את הקווים המנחים של הגישה, בד-בבד עם הדגמה יישומית שלהם, להצגת פוריות הגישה.

נפנה לדוגמה נוספת, הקשת בענן, ונבחן האם גם בה נוכל לחשוף תובנות חדשות ומֶסֶר, שסביר כי לא הבחנו בו עד עתה.

נסו לדבר על הקשת, ומובטח לכם כי במהרה בן השיח יוסיף־יתקן אתכם ויאמר 'קשת בענן'. מניסיון. ואֹמנם, הקשת שבשָּׁמַיִם – שאינה קשת עם חיצים – אינה מופיעה לבדה במקרא, היא תמיד חלק מן הצירוף: 'קשת בענן'. כך שצודק מי שמקפיד לצטט את המושג בהֶקשרו המקראי. עם זאת, סביר להניח כי לא נָתַנּוּ מספיק את דעתנו לפִשׁרו של צירוף זה.

הדברים אמורים גם לגַבַּי אישית. לא שיערתי כי כלי העיון של זוגות הניגודים במקרא – שֶׁבְּשֶׁלוֹ ובאמצעותו בדקתי גם צמד זה – יפגיש אותי עם תובנה מרחיקת לכת, תובנה מכוננת לחיים. האם ניתן ללמוד משהו חדש מתוך הצירוף המקראי הנחרץ של קשת וענן כאות הברית בסיום המבול?

התגובה הראשונית לשאלה, ולא נתקלתי ביוצאים מן הכלל, היא: 'ברור, הרי הקשת מופיעה כשיש עננים, נראית רק כשיש גשם'. אלא שמסתבר כי בהירות זו אינה קשורה כלל לפסוקי התנ"ך. בדיקת המילה ענן, המופיעה בתנ"ך כמאה פעמים, מעלה כי 'ענן' במקרא כלל אינו קשור לגשם.

לא? – לא! לא יכול להיות? מוזמנים לבדוק. היום קל מאוד להפעיל מנוע חיפוש למילים במקרא. כשמדובר בגשם, השם המקראי המקושר לכך הוא 'עב' או 'נשיאים' [למען הדיוק, יש פסוק יחיד שבו קיים קשר נסיבתי מסוים בין הקשת בענן ובין הגשם: "כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם, כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב" (יחזקאל א 28)].

הענן המקראי

ובכן, מהו ענן במקרא? הוא חלק מן השלישייה: "חושך, ענן וערפל", המופיעה במעמד הר סיני [דברים ד 11]. הענן מופיע גם כעמוד ענן, ענן הקטורת, והענן ש"מלא את בית י־ה" [מלכים א, ח 10. וכן יחזקאל י 3].

מתוך העיון למדנו משהו חדש, הענן אינו קשור לגשם. אך לא זה העיקר, שהרי השאלה ששאלנו חוזרת ביתר שאת: אם ענן במקרא אינו קשור למים ולגשם, מה פשר הקֶּשר הנחרץ 'קשת בענן', המוצג כאות ברית? באיזו דרך מורה הקשת בענן על הברית שנכרתה בסיום המבול, אם הענן אינו קשור לגשמי המבול? האם ניתן ללמוד משהו חדש מתוך הצירוף: 'קשת בענן'? ["וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ... אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן, וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר; וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלוֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ .וַיֹּאמֶר אֱלֹוהִים אֶל נֹחַ, זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר, אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" (בראשית ט 11, 13–17)].

ועוד, הקשת בענן היא אות הברית, אך בעצם, מהי הברית עצמה? האם הברית היא רק הבטחה חד־צדדית כי לא יהיה מבול, ומן האנושות אין ציפייה כלל? האם הבנה מעֵין זו עולה בקנה אחד עם המסר המקראי הכללי? במילים אחרות, האם עיון מחדש בצמד 'קשת בענן' – משהתברר כי ענן קשור לחושך – ישפוך אור בשאלת הקֶּשר בין אות הברית ובין הברית עצמה?

כֹּל עוד הצירוף 'קשת בענן' השתמע כצמד מסיפור קדמוני על-רקע המבול, לא היה בכך כדי לעורר את תשומת ליבנו, אך מרגע שהבחנו כי הענן המקראי קשור לחושך, וחורג ממישור סיפורי זה, הדבר קורא לעיון: האם החמצנו משהו בהבנת המסר המקראי בדבר הקשת?

אדגיש כי העיון אינו בא לדון בפרשייה המקראית של סיום המבול לעצמה. אלא שהתברר כי הקשת בענן נופלת בתחום פשט הניגודים, שכן הענן שייך למשפחת החושך, והקשת שייכת ללא ספק למשפחת האור. זוג קלאסי של ניגודים. מנקודת מבט זו נחזור ונעיין בפרטי הפרשייה והֶקשריה. 'קשת' כאות הָיְתָה עשויה לשמש כסימן, כתמרור – המבשר או מצביע באופן ישיר על הברית. הצמד 'קשת בענן' מכניס אותנו למישור אחר, מישור של התרחשות דינמית [הדינמיות מודגשת בתיאור הכתוב: "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן" (בראשית ט 13)], שיש לעמוד על מורכבותה. באמצעות המורכבות של האות נפתח פתח להבנת הברית עצמה, באופן נרחב יותר. לא רק זכירת עצם קיומה של הברית, אלא הבנת המכלול שלה. קרי: עולם – אל – אדם, והיחסים המורכבים ביניהם [הדגש כאן בפתח הספר היה על החידוש שבהפקעת הקשת בענן מתחום התופעה הפיזית של קשת בגשם. בהמשך, הענן המקראי מזמין את המעיין לגבהים רוחניים, בהם הענן מתקשר לנוכחות האל, המוסתר על-ידי ענן. למשל: "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן" (שמות יט 9). "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז 2). להרחבה ראו: ברכיהו ליפשיץ, ההלכה, מוסד ביאליק תשע"ט, עמ' 7–8, בקטע שכותרתו 'ההתגלות בענן'. כיוון זה יתפתח בפרקים הבאים].

בדומה ליונה שסיפורה לא הסתכם בעלה הזית שהביאה, אלא במערך מורכב של עורב ויונה, של משַלֵח ומספר שילוחים; וההכרה כי המערך בכללותו קורא להבנה מורכבת, שאינה מסתכמת ברובד העלילתי בלבד; כך הקשת בענן קוראת לחיפוש תובנות, הנפרשות לעינינו, כפי שניווכח.

בפתח הנושא נֶאמר כי בחשיפת הדברים הָיְתָה תובנה מכוננת לחיים עבורי. אכן כך, אך לפני הרחבה בעניין יש לדון במרכיבים נוספים של הגישה, שיאפשרו הצגת נושא הקשת בענן לאשורו. כדי להימנע מאמירות רעיוניות, שיישמעו בנקודה זו כחסרות בסיס, הדברים יובאו בהמשך.

שוב אדגיש כי מסקנות ותובנות העשויות לעלות מתוך העיון הן דבר מצוין. סביר אף כי יִפָּתְחוּ מִגוון כיווני חשיבה. אך חשוב להזכיר כי הדגש הוא על עצם הפעלת כלי העיון של 'דרך הניגודים' – עיון במקרא דרך זוגות הניגודים שבו. זהו שער, דרכו עשוי להיפתח עיון רענן, שתובנות חדשות בצידו.

עד כה עסקנו בשתי הדגמות לעיון באמצעות 'דרך הניגודים', כעת נפנה לפירוט והסבר הקווים המנחים השיטתיים של הגישה, כפי שנחשפו מתוך העיון בפרשיות שונות במקרא.