"פרס האור" ה'תשפ"א - 2021 - חלק ג' <br>

מי הם "כלות וחתני האור"? סופרות/ים, משוררות/ים וחוקרות/י ספרות, המצטיינות/ים בכתיבתן/תם, במחקריהן/ם הספרותיים ואף בהתנדבותן/ם לקהילה. בדרך כלל אנו מקיימים ערב זה כל שנה בחג החנוכה - חג האור. משום שבחנוכה 2020, הכבידה הקורונה ידה עלינו, חגגנו את "ערב פרס האור" במועד שהוא בין "יום ירושלים" לחג השבועות והאור, מה רב! השנה נבחר כ"חתן אור" הסופר, המתרגם וחוקר ספרות הילדים - יהודה אטלס.

הגברת רונית שני, היא רעייתו של "חתן האור", צלמת ומורה לצילום. רונית סיפרה לנו על יהודה אטלס, הבעל והאב: "...הצניעות הטבעית הביאה את יודה להשתתף ברחיצת הכלים הביתית, בהכנת ארוחה לאורחים, להיות השוטף-מנקה של כל הפירות-ירקות שנכנסים לבית שלנו. להיות גאה בסלט כרוב-יודה, פרי ידיו, שהוא הכי טעים מכל סלטי הכרוב, שכל האורחים במסיבה מתכבדים בו ובאים לקחת עוד. להכין קפה-יודה, שהוא הקפה השחור הכי משובח, גזעי וטעים במזרח התיכון.

בכל פעם שיודה מצליח לבצע תיקון נחוץ של ברז או בעיית חשמל או סתימה בכיור - הוא יגיד: 'ומישהו אחר היה מזמין בשביל זה בעל מקצוע'! וישפיל את אזניו בענווה, מחכה לליטוף ולהתפעלות שמגיעים לו עכשיו. כי יודה הוא אדם לבבי-מחבק ושמח להיות מחובק, אהוב.
אין אצלנו כזה דבר: 'להיות בשקט! אבא כותב'! הוא כותב גם ברעש ואין לו בעיה להפסיק לרגע כדי לא לאבד את הריכוז. וגם, לפעמים, נכנס ילד - יוצא מזה עוד שיר".

פסגת הערב הייתה, טקס הכתרת "חתן האור". וראשונה בין הראשונים, הזמנתי את ד"ר ליליאן דבי גורי, "כלת האור" לשנת תש"ף - 2020, שתברך את הסופר יהודה אטלס ותעביר לו את לפיד האור.

ד"ר ליליאן דבי גורי היא משוררת, חוקרת ומרצה לספרות במחלקה לספרות עם-ישראל באוניברסיטת בר-אילן, בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטת קיימברידג' ופעילה בתוך הקהילה של יהודי עירק. ליליאן היא גם יושבת-ראש ועדת הפרסים המיתולוגית של אח"י וחברה פעילה בקרן לקידום החינוך מיסודם של יוצאי עירק: "קרובים, ידידים, סופרים, אמנים, חוקרים, מו"לים, יקרים כולכם, והיקרה שביקרים וביקרות, הדואגת ומרנינה לבבות: שמחה סיאני, לה נאמר באהבה: איזו חגיגה מקסימה! תודה רבה לך על הפירגון, על רוחב הלב והיד הפתוחה.

אורחים אהובים, משוררים, סופרים, אמנים, נכבדים כולכם. אני נרגשת ביניכם ומודה לכם על כל מה שאתם מעניקים ליום יומנו ברוחה של האמנות ובכוחן של מילים וספרים. לכם נאווה התהילה. בלעדיכם החיים היו שוקעים למטה משיקעון והמרקע היה שולט בכל. תודה לכם המעשירים את שמי חיינו ובוראים גלקסיות המזומנות לביקור ולביקורת גם כן. תודה על הרב דיאלוג המתחיל ולעולם אינו מסתיים, כי לרוח האנושית מוטות כנפיים המתנשאות מעבר למקומות ולזמנים.

והנה, נחתנו כאן כולנו לחגוג, לשמוח ולשמח, להיות בצוותא חדא. זכינו עוד לתזכורת מופלאה, על היותנו אי-אז, לא בדיוק חשוב לדייק, פשוט כל אחד ועברו האישי והאינטימי ביותר להיות ילדים... והנה נתכנסנו כאן, לפגוש לא רק את מי שזכה לכך, אלא גם העלה על הכתב את הזיכרון האישי רב הגילויים. הוא חשף בכישרון רב בפני הכול, את הילד שהוא היה ועודנו במילים הבאות: "והילד הזה הוא אני". עודנו זוכרת את ילדיי קוראים בשקיקה בספר שלא נועד דווקא לילדים, אבל ספרות טובה ואוהבי קרוא חוצים גבולות גיל ומוסכמות. דומים הם לחברי מחתרת ששעריה תמיד פתוחים למי שנכון לכך.

אסיים בשתי ציטטות: הראשונה של ויליאם וורדסוורת, המשורר האנגלי שכתב בזו הלשון: "הילד הוא אביו של האיש" ובציטטה נוספת של יהודה אטלס: " אנשים זרים, שאני בכלל לא מכיר,/ ממקומות אחרים וגם מפה מהעיר,/ הייתי רוצה שידעו כולם,/ שיש ילד/ אחד בעולם/ והילד הזה/ הוא/ אני"

גם ד"ר ליליאן דבי גורי, מביאה פה את שירו של יהודה אטלס, מתוך הספר: "והילד הזה הוא אני", שיר קצר, אך מבקש תשומת לב בשמו של ילד של אף אחד.

תעודת הוקרה הוגשה ליהודה אטלס עליה חתמו: עו"ד צביקה ניר, גיל סלע ואנוכי. הוא קיבל כשי את מנורת שבעת הקנים, שסימלה את המנורה במקדש שבט יהודה, כשמו. עתה הגיע הרגע לו ציפו כולם - דבריו של בעל השמחה, "חתן האור" לשנת תשפ"א. אביא להלן מספר קטעים נבחרים מדבריו: "בספריי, אני לא בא לתעד את האנשים, אני בא לספר את הסיפור של אלה הנמצאים בסיכון. שש שנים וחצי עבדתי על הספר הזה: "ילדים של אף אחד". אין לי שום דבר אישי עם אלה שאני כותב עליהם, אני מנוע מלדבר עם ילדים במוסדות, הם חסויים. אני יכול לדבר עם מבוגרים שהיו פעם ילדים וסבלו.

מאחורי כל שיר מסתתר מישהו. אני מחבר שלושה סיפורים לסיפור אחד, שיש להם חוויות דומות. אני אוהב לכתוב שירים שיש להם בסוף שורת מחץ, פאנץ' ליין ומוסיף על מה שאני שומע, על סמך סיפורים של אנשים אחרים. זה יותר עקרוני מאשר סיפור. למעשה אני מקציע את הסיפור, כמו שמקציעים את הענפים מגזע העץ, ורוצה לכתוב באופן מרוכז, ורק
מה שצריך!

אני לוקח את הצד של המפסיד. אומרים למפסידים כמה מילים טובות כדי להפיס את דעתם, ומעיפים אותם החוצה וכולם חוגגים עם המנצח. ומה עם המפסיד? אני לטובתו! הספר לא מיועד לילדים. הורים לא יקריאו לילדים שלהם ספר כזה. יש פה שירים איך מתעללים בילדים, איך מכים ילדים..., הוא מיועד למבוגרים, למחנכים, למטפלים, שיטפלו בילדים כאלה.

אני חושב שהאנשים שכותבים באמת, כמוני, זה לא כדי להזיז דברים, אלא כדי להתבטא, ולומר את דעתי או לתאר דבר שאני רוצה לתאר. אין פתרונות בשירים שלי אלא אני כותב על ילדים במצב הכי גרוע.

כשאני כותב, אני לא שואל את עצמי מה הילד רוצה לקרוא? אלא מה שאני רוצה לדבר ולכתוב על אותם ילדים. אני לא מייצר ספרים, אלא יוצר ספרים וההומור, הוא חלק חשוב בשירה. אני כותב נורא קשה וחושב, בטח העט לא בסדר ומחליף לדיו, למכונת כתיבה, למחשב... ושזה לא עוזר, אני רץ למקרר: רבע אבטיח, אשכול ענבים וגלידוניות..., רק עוד אחת, רק עוד אחת והקרטון ריק! מזה מקבלים כרס, אבל לא שירים!

יש שיר שכתבתי אותו במשך שבע שנים:

כל מיני אנשים/ מדברים אל ילדים בשפה של קשקושים/ האו האו זה כלב/ מיאו מיאו חתול/ אם אם זה אוכל/ ואי טה טיול/ גה-גה ברווז/ ומו-מו פרה/ ונני זה לישון/
ונו-נו נורא. כשאני שומע את אלה/ אני מבין לפעמים/ מאיפה באים/ כל המטומטמים".

תם הטקס! מחיאות כפיים סוערות ליוו את "חתן האור" ה'תשפ"א - יהודה אטלס ובשרשרת שירים עבריים, שהנעימו לנו כל הערב בנגינתם: לב סמוגורז'בסקי בקלרינט, נחום לובובסקי באקודיון ויעקב אנטין בכינור ואף עתה, בשירת "התקווה". להתראות בערב "פרס האור" ה'תשפ"ב!