|
|
דרישות מיוחדות [צילום: אייד תעה/פלאש 90]
|
|
|
|
|
חברים של ההורים בארץ. הם מדברים מדי יום, משתתפים בחווית היציאה מסגר בן למעלה משנה לחרות בארץ, היא ארץ זבת חלב ודבש. חברים אחרים חזרו זה עתה מהארץ, ולמרות שהם היו שם משך מלחמת רמדאן, הם נהנו לחלוטין. רק עבור מלאי הסיפורים כדאי היה לנסוע!
כשהארץ החלה להפתח לישראלים, חבר מהארץ ביקש שאתערב למען מישהו שהוא מכיר כאן שרוצה להגיע ארצה עם ילדיו. משום מה אנשים חושבים שאני עובד בקונסוליה (ואחרים משוכנעים שאני סוכן המוסד), אך לא כך הוא. מסתבר שאותו מקומי (עליו איני יודע ולו דבר אחד) הכיר את התהליך על בוריו, אך הייתה לו בעיה: ילדיו לא רשומים כאזרחים ישראלים במשרד הפנים, ולפיכך הם אינם רשאים להכנס ארצה בלי אישור מיוחד של ועדת חריגים.
מאז כבר השתנו הדברים, שכן הארץ נפתחת (ונסגרת ונפתחת מחדש), וכל הזמן משפרים ומתאימים את דרכי ההתנהלות לנתוני המצב באותו זמן. זו אינה התיעלות כי אם התנהלות בשעת חרום המשתנה מרגע לרגע. הרשויות מאפשרות כניסת ילדים עם הוריהם, גם אם הוריהם לא הסדירו את מעמד ילדיהם כנדרש לפי חוק.
מה אומר החוק? אם אתה אזרח ישראלי (בין אם הגרת ואינך שוקל לחזור ארצה ובין אם אתה מחוץ לארץ לזמן קצר או קצוב), חלה עליך חובה לפי חוק לרשום את ילדיך בנציגות הקרובה למקום מגוריך תוך תקופה קצובה מיום הוולדם. אך מה בדיוק משיגים בכך? ילדי ישראלים (ולא רק מנישואי תערובת, גם אם שני ההורים ישראלים) גדלים כאמריקנים, בד"כ השפה אינה שגורה בפיהם וכל הקשר שלהם עם הארץ הוא עקיף ביותר. מהלך חייהם הם כנראה יבקרו בארץ ממנה הגיעו הוריהם, לשמחות או לאבל, אך מעבר לכך, הקשר רופף ביותר. המקום היחיד בעולם אליו חלה עליהם חובה להכנס ולצאת עם דרכון ישראלי הוא מדינת ישראל, ומעבר לזה, לדרכון אין שימוש. מפתח לארץ ותו לא.
יוצא שמרבית האנשים לא טורחים לרשום את ילדיהם, והנה אחרי שנה של סגר, מספיק ודי, שוברים את הכלים וחייבים, פשוט חייבים לטוס ארצה. למה דווקא לארץ? כי שאר העולם סגור ולא בטוח, ורק בארץ כבר אפשר ללכת בלי מסיכות ובלי הגבלות והחגיגה בעיצומה.
התרעמו הישראלים על החוק ועל הרשויות בארץ, והקימו סקנדל (שאכן גרם לשינוי הנדרש). אך האם זהו צורך אמיתי? שהילדים והוריהם יגיעו ארצה לחופשה? כי נוח ונעים להם? כי הם דורשים זאת? נראה ששכחנו סדרי עולם. מי שלא חי בארץ, ומי שלא רוצה לכבד את החוקים (ו/או שילדיו ישרתו בצבא), לא יכול לדרוש הכרה והטבות וכיו"ב. תרבות הזלילה, הכל מגיע ורק לי יש זכויות צריכה להשתנות, ואנחנו לא צריכים להתרגש אם קמים אותם ישראלים ומרימים את הקול, ודופקים על השולחנות והופכים את הכסאות, ומתלוננים ואף מאיימים. דיינו, המדינה לא חייבת לכם דבר.
אותו מכר מקומי, שחברי ביקש שאברר ואתערב עבורו אפילו לא טרח לשלוח הודעה קצרה "טסנו, אנחנו בארץ, הכל הסתדר, תודה רבה". ניחא, לא ציפיתי, כך שאיני מתאכזב, והסיבה היחידה שהתערבתי היא חברי בארץ, שעושה כה הרבה עבור הכלל, כך שאם הוא ביקש, פשוט לא יכולתי להתעלם או לסרב.
