פרופ' ליבוביץ
1 המתריס הלאומי ז"ל, מסביר את יציקת התוכן השונה לתוך ערכים כאשר הוא מתאר את מטרותיה ומשמעותה של מלחמת העולם השנייה, כפי שבאו לידי ביטוי בדברי המנהיגים של אותה תקופה. וכך הוא כותב "אלינור רוזוולט הכריזה שזוהי מלחמה למען הערכים האנושיים העליונים ולמען הטוב האנושי העליון — שהוא קיומו של עולם שבו תובטח כוס חלב כל יום לכל ילד בלא הבדל גזע, לאום, דת או מעמד. היטלר הכריז שזוהי מלחמה למען הערכים האנושיים העליונים ולמען הטוב האנושי העליון — שהוא שלטון הגזע הארי בעולם. הגנרל טוג'ו (היפני) הכריז שזוהי מלחמה למען הערכים האנושיים העליונים ולמען הטוב האנושי העליון — שהוא המוות למען הקיסר והכבוד... לכל אחד מהאנשים הנזכרים לעיל יש אמת מידה משלו.
אני מבקש להציב על גג הבית הלאומי שלנו אמות מידה בצורת שלטי חוצות, אולי אבני-דרך, אולי מצבות, 'למדינה שבדרך'. אמות מידה שצברו אבק במחסני ערובה במהלך השנים:
--- 'הסזון' (קין והבל)
--- אלטלנה ('התותח הקדוש')
--- סברה ושתילה (יודו-נאצים)
--- אוסלו ('בלי בג"ץ בלי בצלם')
--- הבריחה מלבנון והפקרת צד"ל (קולוניאליזם)
--- ההינתקות (כיבוש)
חובה להדגיש: זו תנובה מרשימה של הרס. היא מביאה לידי ביטוי נמרץ דפוסי פעולה מובהקים של שמאל, במקרה הזה - הישראלי
2, שבעבר כונה 'ההתיישבות העובדת' ('אחרים' לא עבדו?). מדובר, לדעתי, במוטציה אנושית של מערכת כרומוזומלית שיצרה לעצמה צומת גנטית משוכללת ונטבלה, לכאורה, בירדן ובנחל חרוד של תרבות ומסורת יהודית כביכול. השקר הקולוסלי, כמעט אמרתי - קוסמו-פוליטי, מודגש בין שלטי החוצות הנ"ל, מטובל ב'ערכים יהודיים' שעל מזבח הגנתם מקריב הפרופ' המתריס גם יודו-נאצים. טקסים כאלה מתקיימים, מתחת הסף, גם עכשיו, בשעה שאני כותב את הדברים האלה.
המוטציה שהכריעה עבורנו את העבר, תעשה זאת בכל רגע שבו נדון בשאלה: לאן מועדות רגליה ופניה של האנושות? הן מועדות ונופלות לפח יקוש שמצטייר אך ורק בדמיון הסקטור הערכי, האליטיסטי הנועז הזה. מדובר בקבוצת-אנוש הפועלת מתוך מכון כושר על אסטרואידים. כאלה היו אבותיהם הרוחניים מרקס ואנגלס, לנין וטרוצקי, רוזה לוקסמבורג
3 ודני האדום (כוהן בנדיט), ורבים אחרים שהתלבשו עלינו לאורך ההיסטוריה. שם משפחתו המקורי של טרוצקי היה ברונשטיין. הוא יועד להיות המחליף של לנין, אך הודח על-ידי סטלין. היה נהוג להתבדח ולספר שברגע שלנין היה יוצא מהחדר, טרוצקי יכול היה לארגן מניין. היטלר וחבורתו לקחו את זה ברצינות.
לא אלינור
4 ולא בעלה, לא אמריקה ולא צ'רצ'יל נלחמו עבור כוס חלב לכל ילד. הצגת התמונה כאילו היטלר, בצד השני, לא סיפק כוסות חלב לבני עמו - היא עיוות מסליד של פני המציאות בה אנו מטולטלים ללא הרף. האם סטאלין, כשהיה בצד שלנו, נלחם על כוס חלב? לפי מרטין לותר (בלי ה'קינג') - "איזה נזק יכול להביא אדם אם יספר שקר טוב וחזק, למען הטוב והכנסייה הנוצרית... שקר שימושי, שקר מועיל, שקרים שכאלו לא יהיו נגד אלוהים; הוא יקבל אותם...", מה הייתה תגובתו של פרופ' ליבוביץ?
בעקבות לותר צעדו רובספייר והגיליוטינה, קארל ומרקס, רוזה ולוקסוסבורג סטלין וברייה, היטלר וגבלס, באדר ומיינהוף, 'המופתי' ולקט ארגוני טרור ערבי - כולם כאחד למען כוס חלב. 'המדינה שבדרך', שמא יוטב לומר, הפיל שבחדר - היא פלשתין. זו כוס החלב שמזינה היום את הילדות המאושרת ברחבי עולם החופשי. ויש גם גבינה - הדת היהודית/הדת הליברלית, הנייחים/הניידים, ישראל-ראשונה/ישראל-שנייה. די מצחיק לדמיין את הפרופ' ליבוביץ על שבעת תאריו מְחַבֵּץ גבינה בסינר לבן. האמנציפציה של היהודי הישראלי המודרני השואף להשתייך ל'עם ככל העמים' טמונה כרגע בשני שלטי חוצות שטרם נתלו ברחובות העיר מעל ראשינו: א. מדינת כל אזרחיה ב. שתי מדינות ל-2 עמים. יאללה, בנט, קדימה, לעבודה ולמלאכה!
ממשלת לוקסוס
מהו לוקסוס בעיני? ב-1951 באו לבקר אותנו בחיפה קרובי משפחה מאמריקה. בדרך לפה עצרה האונייה באיטליה ובני הזוג קנו בשוק סלסלת קש עם תפוחי עץ גרנדיוזיים. כשהגיעו לנמל חיפה נותר רק תפוח אחד בסלסלה וזו הייתה התשורה שהעניקו לנו בתוספת ארגז מלא קופסאות של תרכיז חלב ממותק. בחלב השתמשה אימא שלי להכנת עוגות שמרים לשבת. את התפוח הניחה מעל המקרר. בימים ההם המקרר עבד על קרח ולא הוציא הגה מהפה.
חשבתי שאסור לגעת בתפוח כל עוד האורחים מסתובבים בבית אבל גם לאחר שנפרדו ונסעו לאמריקה - התפוח ניצב על המקרר. זה היה תפוח-משהו, בגודל של כדורגל עטוף בצבעי טכניקולור. הוא היה מגחך אלי בכל פעם שנכנסתי למטבח. הרוק גאה בתוכי וחלחל בכעס, אבל לא העזתי להשמיד אותו גם כשהידיים שלי התגרדו. אבי התבדח ואמר שזה התפוח שחווה הגישה לאדם ועכשיו כשיש לה משפחה, היא מרחיקה אותנו מהפיתוי.
לאט-לאט נרקב התפוח, התכווץ וחרק. כמה יתושים הסתובבו סביבו ואימא ריססה אותו כיאות. התפוח הפך למלכודת דבש לחרקים. אבא הציע קבורה ואימא התעקשה על גן-עדן. לבסוף התפוח התפוגג והתייבש, מצומק ומקורקף. אימא נאותה לסלק את השארית... מה זה היה, אמא? שאלתי אותה כעבור עשרים שנה. אהה, היא אמרה כשהזכרתי לה את האורחים מאמריקה. זה היה לוקסוס. באמריקה משפחה כשלנו יכולה להרשות לעצמה כל דבר. חלומות מתגשמים שם כמו גשמי ברכה, גם בקיץ. זה אמריקה. אבל בארץ ישראל - בשביל יהודי - גם המדינה היא לוקסוס שיש להילחם עליו. המשך מתחיל מחר.
