החיפזון הוא מן השטן - גם לפרשן פוליטי בטלוויזיה
יום ראשון השבוע היה ללא ספק יום היסטורי, מכול בחינה שהיא, לכולם: למנצחים, למפסידים, לאלה שייחלו בכיליון עיניים לשינוי סדרי שלטון ולאלה שקיוו שהוא יימשך. לדעתי הבשורה הייתה לעם ישראל כולו, אם לא לטווח הקצר הרי לטווח הארוך הכל ייצאו נשכרים, אם אכן אנו מבקשים לחיות במשטר דמוקרטי.
אם בעת חילופי שלטון רגילים, המדיה מורידה עלינו מבול, הפעם זה היה הוריקן, צונאמי. וכול ערוץ גדול וערצרוץ קטן מילאו פיהם ואת אוזנינו ועינינו בשפע של מידע, חלקו מאיר עיניים וחלקו מסנוור. גדודים של כתבים, פרשנים, מגישים, פוליטיקאים מכול גוון השתתפו בקרנבל הזה.
אני העדפתי הפעם לעקוב אחר השידורים בכאן 11. יש להם עיתונאים טובים, פריסה טובה של אנשים וציוד, איורים ידידותיים ומדובר בתאגיד שידור ציבורי, שאמור לפי החוק לשווק את העמדות הרווחות בציבור.
הואיל ומה שיש לומר, כללית, נאמר ומה שלא נאמר ייאמר, ואני ב"זרקור" הקטן אלך לאיבוד בפנסיי led העוצמתיים שהופכים את הלילה ליום, אייחד את דבריי לאפיזודה בלבד. ליתר דיוק לכתב-פרשן הפוליטי של "כאן 11" מיכאל שמש.
עיתונאי זה הוא רק בן 24 אבל יש לו כבר עבר עשיר ככתב. הוא שרת ככתב "
גלי צה"ל בכנסת, וכצעיר בעל תפיסה מהירה למד להכיר את הנפשות בבית הנבחרים שלנו, כמו גם את חגורת השתדלנים, יח"צנים, יועצים אסטרטגים ואת התבשילים שאלה מכינים לנו, כולל הניחוחות מן המטבח הפוליטי שלנו. הוא הביא כמה תחקירי שטח, בין השאר על מעשיי שחיתות.
דרכו הייתה סלולה לתאגיד השידור, בגיוס טאלנטים צעירים, שאליו התקבל ככתב פוליטי ותוך זמן קצר, במרץ בלתי נדלה, בטביעת עין חדה ובתבונה, חושף אי-אלה פרשיות, מדווח על אירועים במהירות רבה ולעתים מאירת עיניים. מכיוון ש"כאן 11" מרבה בהבאת חדשות, בין אם במסגרת מגזינים ובין במהדורות, ומכיוון שאנו נמצאים זה חודשים ב"קורונה פוליטית", טבעי שאנו נראה הרבה ונשמע הרבה את מיכאל שמש. והוא בדרך כלל לא מאכזב.
אלא שבאותו שיטפון תקשורתי במהלך ההצבעות בכנסת ובסופם, מיכאל שמש, כפי שהוא עושה לעתים בהצלחה, הפך לנביא זעם. כאשר ה
ממשלה החדשה זכתה ברוב של 60 קולות לעומת 59, שמש כבר צפה את המשבר, ואף את הסיכוי לנפילת הממשלה החדשה, עם הגשת חוק התקציב, שם דרושים 61 קולות. שצפויים משברים לא מעטים קלים וכבדים לממשלה זאת - כל הדיוט יודע. שהתקשורת לא רק שלא נותנת לממשלה מאה ימי חסד אלא גם לא מאות דקות חסד - גם זאת יודעים. אבל לקבוע עכשיו כי בשל הגשת התקציב תוך ארבעה חדשים הממשלה תיפול זה קצת מרחיק לכת-far fetched. הרי הוא ידע שח"כ אלחארומי מרע"ם, הרשימה הערבית האסלמית בממשלה, שנמנע בהצבעה, עשה זאת לאחר שהיה בטוח שבלעדיו יש רוב. יתרה מזאת, ככתב פוליטי הוא מן הסתם שם לב, כמוני, כי בעת ספירת הקולות ח"כ
אחמד טיבי מהרשימה הערבית המאוחדת נרשם כנעדר. ורק לאחר הספירה בקריאת נוספת של היו"ר - האם כולם הצביעו - טיבי נרשם כמתנגד, כשאר חברי מפלגתו, הרשימה הערבית המאוחדת. זה גם זה היו בטוחים כי לממשלה יש רוב בלעדיהם.
יתרה מזאת, במציאות הפוליטית שלנו מן הראוי היה לציין וגם זאת כתופעה מעניינת כי לא רק בקואליציה יש ערבים, אלא גם באופוזיציה. לצד הליכוד בראשות ביבי היו מספר קולות ערבים לא מבוטלים שהצביעו כמוהו. סוף-סוף במדינת ישראל יש ערבים בקואליציה ויש ערבים באופוזיציה שמצביעים יחד עם ביבי.
ומכאן לנושא התקציב. יש להניח כי עד להגשת התקציב אלחארומי יתיישר והמצביעים שלו בקהילה הערבית ידאגו לכך. שנית אפשר מאוד כי אם בתקציב יהיה מענה לבעיות של ערביי ישראל, חלקם לפחות יצביעו בעד. ככלות הכל באותו יום ראשון קרו דברים ללא תקדים ולכן הדעת נותנת שהם עשויים, לחיוב, או עלולים, לשלילה, לקרות גם בעתיד.
הפרשן והפרשן הבכיר
ב"כאן 11" יש משהו אינהרנטי לא ברור באשר לדרוג בתפקידים. לדוגמה, יערה שפירא, כתבת פרלמנטארית מעולה וחרוצה הפכה מכתבת פרלמנטארית לפרשנית פוליטית. התפקיד לא השתנה, אלא התואר. מיכאל שמש, אף הוא כתב פוליטי, הוא גם פרשן פוליטי ויש פרשן-על פוליטי,
ירון דקל. ויש עוד חבורה של כתבים ופרשנים כמעט בכול תחום. דקל הוא עיתונאי בעל מטען וניסיון כמנהל בגלי צה"ל, כמנחה פנלים ברדיו ובטלוויזיה, כעורך וככתב. הוא לא רק seasoned באנגלית, פרשן ותיק, הוא חד כתער ומשכיל להגדיר מצוין גרעינים ומוקדים של נושאים והוא מכיר מצוין כפות מאזניים פוליטיות והוא זהיר בביטויים חריגים.
בסיום הכנס של הכנסת, כשרביעיית החלוצים של "כאן 11", ביניהם ירון דקל ומיכאל שמש, יושבים בשורה בשולי המעבר של היציאה של הח"כים מן האולם ואורבים להם, התפתח ויכוח לוהט בין ירון דקל לבין מיכאל שמש בעניין טקס חילופי ראש הממשלה. כבר בערב יום א' נודע שביבי מסרב לקיים טקס כמקובל. דקל טען שמעבר לחילוקי דעות, קשים ככול שיהיו, מעולם לא סרב ראש ממשלה יוצאת לקיים את טקס חילופי ראשות הממשלה. זה קרה בארה"ב של ונלד טראמפ. לעומתו, מיכאל שמש, הזכיר כל מיני תרגילים שעשה
נפתלי בנט ל
בנימין נתניהו. והוא עמד על השוואה זאת בלהט תוך ניסיון להסביר את התנהגותו של ביבי. באותם רגעים הוא נראה ונשמע דוברו של ביבי - שהוא לא. ההתנהגות של ביבי בנושא של העברת התפקיד זכתה לביקורת גם מצד חברי ליכוד, היות שמדובר בצעד סמלי ממלכתי. אלא ששמש היו תקוע במריבות בין בנט לביבי ולא קבל מסגרת התייחסות זאת של פרוטוקול. עד כדי כך הוא עמד על שלו שהוא הביך את ירון דקל. It is not done.
הייתה פה איזו נימה דווקאית, ואף מתנשאת. אין כאן עניין של כבוד אלא מקום התצפית של פרשן בכיר שמכיר מצוין את המציאות הפוליטית וההיסטוריה שלה. בעצם השטח היה שלו מלכתחילה. זה עניין של תחום ולא כבוד. וגם עניין של המערכת בהגדרה ברורה יותר של תפקידים ולא איזה מישמש.
כתב מיומן, חרוץ ונבון גם אם הוא משמש כפרשן, חייב להיזהר מלעבור מכתבוּת לפרשנות. ואני רואה לנכון לציין, בייחוד כשלצדו פרשן ותיק ומיומן. כן, יש דבר כזה כמו כבוד בין עמיתים. כאשר שני כתבים מביאים דיווחים משתי זירות פוליטיות, התפקיד של הפרשן לפענח כמיטב יכולתו ודעתו את המצב. הכתב צריך לדווח ולא לפרשן. אצלנו לעתים יש בלבול בין פרסומת לבין פרסום ומסתבר גם בין כָתָּבוּת לבין פרשנות.
