משרד המרשלים בעיר החזיק בצו מאסר פדרלי נגד שני אנשים, ראנדל וויבר (אורג) וחברו קווין האריס. וויבר התגורר בבקתה על ראש אחד ההרים עם משפחתו - אשתו ויקי וארבעת ילדיהם. קווין הצטרף אליהם לפני שנה. הם פתחו באש על קבוצת מרשלים וסגניהם שבאו לאכוף צו מאסר. צוות אנשי החוק התקרב בגלוי אל הבקתה ונפל לתוך מארב מתוכנן. בחילופי מטחי אש נהרג מרשל אחד, נפצעו אחרים. סמי, בנו בן ה-14 של וויבר - נהרג גם הוא. בעבר השתייך וויבר לכומתות הירוקות ונחשב מומחה הישרדות. חברו קווין נחשב מומחה בדרגתו. אשתו של וויבר, ויקי וארבעת ילדיהם שחיו בבקתה נחשבו מאז ומתמיד לבני ערובה.
משפחת ויבר צמצמה למינימום הכרחי את קשריה עם העולם החיצוני ונבדלה מתושבי המקום. בני המשפחה בחרו לעצמם כתנאי פתיחה את חיבוקו המחוספס, שלא לומר אכזרי, של הטבע הפראי על חברת בני אדם. תמונותיהם של וויבר והאריס ברישיונות הנהיגה הוגדלו וחולקו בין הלוחמים. גם העיתונים פרסמו את התמונות בלווית דברי הסבר של יועצי תקשורת, אנשי ממשל, אנשי דת וכמורה, מדינאים ופוליטיקאים ושחקני קולנוע מהסוג שמטיב לחקות ג'ון ויין ואת יורשו החוקי קלינט איסטווד. בעיירה הסמוכה נאפולי החל להתקבץ אספסוף מבני הסביבה, ערב-רב של ברנשי ימין קיצוני, מזיגה של לבנים מחוספסים, אינדיאנים, איכרים קשי-יום ובטלנים שרמת חייהם צנחה בעקביות. אלה תמכו כולם ללא סייג בצמד החברים שהגן על חייו במעבה היער נגד כל סיכוי סביר. האוויר רחש קונספירציות וגדודי יתושים במזיגה אחת עוקצנית.
למחנה שלנו הגיע גם כוכב-האלימות צ'אק נוריס שהיה עסוק אותה עונה בצילום סרט קולנוע הנסב על קבוצת בני-ערובה שנלכדו במגדל גבוה בניו-יורק. בשעה שהטרוריסטים מאיימים לפוצץ את הקומה השמונים ושתים ובכך למוטט את הבניין כולו על יושביו, מר נוריס התנדב לנטרל את הפצצה ולבטל את האיום. הוא עושה מדיטציה מול המצלמה ומפגין רשת שרירים תפוחים וגמישים. ואז מגיעה השמועה מנאפולי בגבול קנדה שמזניקה אותו אל מעבה מציאות אלימה ומרגשת. מישהו שאל אותו, תגיד צ'אק, איך אחד שחוטף מכות מברוס לי בהליכה מסוגל לטפל בטרוריסטים שהשתלטו על מגדל לוהט? תראו, אמר מר נוריס שהתאדם ונבוך, ברוס זה לא מה שכולם חושבים, הוא לא באמת דרקון מפלצתי. בחיים אם הייתי מחטיף לו בעיטה - הוא היה מתקפל. בקולנוע זה ממש כמו יריד מסחרי, אתם מבינים, המפיקים רוצים להראות אסייתי מורח לבנים.
התפלאתי לגלות שהוא אדם נמוך-קומה ושמנמן שטובע בחליפת הדימוי האישי שלו. בסרטים הוא מפחיד לאללה והחבטות שלו, בעזרת אביזרי אקוסטיקה, מגלחות עמודי חשמל. בסרטים הוא בורח מרומנטיקה, לא מתקרב לנשים. הסיבה בנלית, הן גבוהות ממנו בראש. את כוכב העבר הנערץ של מערב הפרוע, אלן לאד, היו מציבים על שרפרף כשנישק את הגיבורה בסרטים שלו. בנוסף היו לו מגפיים עם עקבים באורך עשרה סנטימטר. בהפסקות צילומים, כשהיה מהלך לתומו, הוא התנדנד מצד לצד. בכל הצילומים המרוחקים מראים אותו יוצא מבתי מרזח מבוסם. כשהתובעת הייתה בסביבה הוא בחן בחשדנות את עקבי נעליה המחודדים ונרתע לאחור. תראה מ-זה גיבור, איך שנקבה מתקרבת - הוא לוקח סלאק (SLACK), לחש לי הסנטור באוזן. אני אוהב את הסנטור הזה. כשהתארחתי לאחרונה בחוות הסוסים שלו הוא הצביע על חבורת אורחים רעשנית ביד רוטטת שאחזה בקבוק וויסקי, ואמר, תראה אותם אחד-אחד, קוביות לגו שמחפשות קליק. בריות מלאכותיות עד לשד נשמתם. הצצתי לעברו נדהם והוא חייך, כאילו התנצל בחצי פה, והוסיף, אבל באופן הכי אוטנטי וטבעי, כמובן.
בעיתונים פורסמה רשימה של כתבת מקומית שנכנסה ביוזמתה למכולת שבה קונה משפחת וויבר את מצרכיה בכל ראש חודש. היא ניסתה לדובב את בעל הצרכנייה הקשיש והוא אמר לה, פה קונים והולכים - לא מדברים. היא הזמינה גלידה גדולה עם צרור תותים. המוכר התרצה והחל לדבר. הילדים שלהם, הוא אמר, מאוד אוהבים גלידה. הבת הגדולה, שרה, בת שש-עשרה, ממש גברת, והבן סמי בן ארבע-עשרה ישר כמו סרגל. הבן תמיד לוקח שתי מנות כי את הראשונה הוא בלע בשלוק אחד. הוא השתתק. הכתבת שאלה, מה תספר לי אם אקנה אצלך רובה? הוויברים ידעו שהוצא נגדם צו מאסר. הם לא שילמו מיסים, התעלמו מכל דוחות החניה, ולא ענו על מכתבים רשמיים בקשר לפסק-דין שהוצא נגדם לפני כמה שנים. וויבר הסתובב תמיד חמוש, אמר בעל המכולת. תמיד מרוחקים ומתרחקים. החבר של רנדל שהגיע אליהם והשתקע גם הוא בבקתה, הוסיף קצת פראות למחזה.
העיתונאית הוסיפה וכתבה שהוויברים היו אנשים שביקשו לחיות את חייהם בשלום ובשלווה כמו מרבית אזרחי אמריקה, רק שהם לא זכו לכך כי אנשי החוק הטרידו אותם ללא הרף. היה להם שדה תפוחי אדמה שביראו במאמץ עצום ועתה נדרס ונשחק בידי אנשי-החוק שאינם מתחשבים באזרח, אלא רק בכפיית החוק ככתבו ולשונו. לשם מה הרדיפה האובססיבית של אנשי-חוק במדים, כתבה, בעקבות אנשים עמלנים המוצאים את מחייתם בהרים ואינם גורמים שם נזק לאיש? גם הברנשים 'הירוקים', המבקשים לטהר את הערים הגדולות מערפיח ועכברושי ביבים, הצטרפו לוויכוח. לדעתם וויבר והאריס הם גיבורי המחר שנטשו את העיר וזיהומיה המופרכים, פנו אל הטבע וחרצובות לשונו. להערכתם, אלה אנשי מחאה שקטים שאמריקה צריכה ללמוד ממעשיהם הטובים ולחקותם...
אחד הקצינים שחלף על פני במהירות בדרכו אל אוהל-הפיקוד, הבחין בכותרת העיתון ואמר, אם לא נעשה לזה סוף - פה תהיה קבורתנו. התובעת שוב קרבה אלי. היא הניפה מול פני אשכול של קטעי עיתונות. בעיניה העוינות הצטיירתי כמליץ יושר מכוער למעשה אלימות מושחזת שעוד רגע תתפרץ ותגלוש. במפגש האחרון שהתרחש באוהל הפיקוד היא ניצבה מאחורי ואז התערבה בתדרוך שהתנהל בעצלתיים, ופלטה, תזכרו שיש שם נערה בת שש-עשרה. אם יקרה לה משהו רע - ארדוף אתכם עד הקבר...
מי שצפה בסרט 'בצוהרי יום'
1, שבו גרי קופר, הבחור הסימפטי, מגלם את 'הגיבור' הלא-רצוי, יכול להבין את התהליך המוזר שאמריקה עוברת. תמיד חשבתי שדווקא גרי קופר יהיה נציג ההמונים לנשיאות, לא רונלד רייגן הקשוח. כשרייגן נבחר הייתי בטוח שהוא יביא אתו את לי מרווין כדי 'לעשות סד"ר בכל עולם. ואם לי מרווין לא זמין - אז בטח את דון סיגל, הבמאי שלו. עולם הפנטזיות 'הוליווד' חדר למציאות הפוליטית היום-יומית בכל כוחה של הצלולוזה. על ציר הסיפור רכב גרי קופר, שריף מיומן עם כוכב בוהק על חולצתו המגוהצת, איש-חוק נוקשה, שתושבי העיירה ונציגיהם מנסים לסלק, להיפטר ממנו. הוא מפריע להם 'לעשות-שלום' עם קבוצת 'טרוריסטים' שמנהיגם שוחרר מבית-הסוהר אליו הושלך בעבר הרחוק ביוזמתו של גרי קופר, והוא בדרכו לנקום. 'לעשות שלום' אינו מונח פציפיסטי יומרני כפי שזה נשמע, גם לא אצלנו. מדובר במונח פוליטי, ציני למחצה, שמשמעותו ביזנס - תמיד. גם אצלנו בארץ. כשמישהו בסביבה שוחר-שלום באדיקות עליך לשאול - מה יוצא לו מזה? תשאל את עצמך, לא אותו כי הוא סתם ישקר. עליך לחפש תשובות, בעצמך. תנסה לחפש את הביזנס מתחת לסדינים ועל כל ערימת שחת שהזדמנה בצרוף מקרים משווע.
על הרציף בתחנת הרכבת המתינה לשריף ארוסתו גרייס, הנסיכה ממונקו. כשתגיע הרכבת הם אמורים לחזור לעיר הזוהר לוס אנג'לס, בקטע הזה - התסריט מסתיים. אז מה קורה לגרי קופר, מה עוצר את הטמבל בעיירה המאובקת? מדוע אינו משליך את הכוכב וקופץ על הרכבת? איך זה שאינו נמלט מכל הבלגן? לבסוף הצרות מגיעות לעיירה על אוכפי סוסים, וגרי קופר יוצא להתמודד עם חבורת פושעים, פראי אדם מנוונים, רוצחים נתעבים ושאר סופרלטיבים מרשימים. הוא עושה זאת בהתאם לחוקי אבירות לא כתובים. סוס מול סוס, אקדח מול אקדח, חזה מול חזה. בצד השני ניצבים פושעים שמכבדים רק בני-בליעל שלא מכבדים שום כלל. הוא מחויב בשם תרבות שחינכה אותו להיות נושא כלים ממושמע וזה הכי משעשע את חבורת הפושעים (וגם הצופים) שבאה בלי מגבלות של מוסר השכל, רק כדי לראות אותו מת.
זה לא המשחק שלנו, היהודים. המשחק שלנו הוא חד-צדדי ככל שניתן לנו. הכלל המנחה: הבא להורגך - השכם להורגו. אנשים לא פותרים את הבעיות שלהם בצעידה אחורנית עם הנשק ביד... באחד הדיונים נתבקשתי להגיב ואמרתי, אצלנו אין מושג כזה, פייר פליי, דו-קרב. זו תפיסת עולם נוצרית שהוטמעה בחברה של פגאנים וקניבלים. המוסר שלנו הוא פייר-פליק. החיים אינם משחק, הם יקרים ואינם זכותו של האדם אלא חובתו. אצלנו אין אבירים שרוכבים על סוסים עם כידון באורך קילומטר וחצי, משתדלים להחדיר אותו בלב האויב המר. עצרתי לרגע. באמריקה התובע הוא שר המשפטים. אמריקה ממשיכה לאמץ לעצמה את מיתוס האבירות גם כשהוא מגיב, לדעתי, כמו אוטיסט. התובעת הסמוקה העירה, אומרים עליכם שאתם רחמנים בני רחמנים. כתוב, אמרתי, מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים. פניתי אליה, הניסיון ההיסטורי הארוך והמתיש שלנו מבוסס על עובדה אחת, בלתי נסבלת כשלעצמה - אנחנו סוחבים את האחים הקטנים שלנו בשק על הגב.
- הנך איש חוק או איש דת? התובעת התריסה כלפי.
- אני חי על הגבול, אמרתי.
לסיפור של גרי קופר וחבורת השודדים שעושה דרכה לחסל שריף פורש של עיירה טיפוסית במערב אמריקה, הייתי עושה סוף במהירות. מניח מארב של שלושה מקלעים כבדים בשער הכניסה. מניח לרוצחים להיכנס אל תוך העיירה. במרכז הרחוב הראשי, סמוך לבנק שהם מתכננים לשדוד, הייתי מציב מתרס בלתי חדיר מאותו סוג שהקימה המהפכה הצרפתית ממש לפני שהמציאה את הגיליוטינה. ברגע שהחבורה מגיעה אל המתרס, מנסה לחלוף על פניו כדי להתפרץ לבנק, הייתי מצית אותו ומונע מעבר לצדו השני של הרחוב. אז הייתי מורה למארב לפתוח באש מכל הכלים ללא אזהרה, ללא מו"מ, ללא טקסים. בודק מי מהפושעים מנסה להסתובב לעבר מכונות הירייה, מי ממשיך לירות. יורה בהם גם כשהם מנסים להתרומם מעל פני הקרקע או להרים ידיים, יורה עד שהם מחוסלים. השלב הבא, בלי לשקול אופציה חילופית, הוא שלב ארונות המתים. זכותו של כל אדם להיקבר.
- אתה בעד מערכת חיים ללא משפט, היא התגוננה, ללא דין וחשבון.
- איך את ואמריקה עומדים להגיב כלפי אירן שרוכבת לעברנו על סוסי האפוקליפסה?
- אני לא מאמינה, היא מלמלה, אנחנו חיים במאה העשרים, לא באגדות.
לפנות ערב יצאתי לעיירה הסמוכה לסייר במכולת. בעקבות שידורי הטלוויזיה הפכה המכולת לאתר תיירות סואן. על ספסלים שהציבה העירייה בכניסה ישבו צ'חצ'חים ולקלקו גלידה. על המרפסת ניצבה מכונת קוקה-קולה חדשה עם ערימת נירוסטה שהבריקה. על גג המבנה הבהיק שלט גדול, חדש. בצד ישב ילד מרופט ובהה בחבורה העולזת. הי, אמרתי לו, רוצה גלידה, כמו כולם? הוא לא ענה. נכנסתי פנימה וילדה גדולה בשמלת טפט מכרה לי שני גביעים בגודל אקסטרה כדי למלא מתוך המכונה. לחצתי ואניל. הילד לא הרים את ראשו. הגשתי לו ואמרתי, זה בסדר, הפעם על חשבוני. ניחשתי שואניל יתאים לו. הוא חייך. זה לא טפט, הסביר. אלה הזרועות שלה חשופות ומכוסות קעקועים. לא ראיתי את פניו אבל ידעתי שהוא מנסה, כמו תמיד, לעשות ממני צחוק. זו הסיבה שהתעקש להשפיל אותי עם פתק מתחת לסכין גילוח. עכשיו הושיט את ידו קדימה והגשתי לו את הגביע. אין מה למהר, שום דבר לא נמס פה. ישבנו בתוך המולה מרוגשת, צוהלת ושמחה.
הילד המרופט הרים את ראשו והמתין, עיניו שואלות. אמרתי, אני רוצה לחזור, יוסל, הבת שלי. לרגע ארוך שתק. אני צריך אותך פה, מייק, אמר, תתמקד בתובעת. התעקשתי, הבת שלי, יוסל... השתררה שתיקה ממושכת והוא שבר אותה. אני דואג לזה ואני חוזר לשם עוד הלילה, אם לא תעכב אותי. עכשיו זה מונח על הגב שלי, הוסיף, ואתה יודע. שוב קבלתי הודעה מברוריה, הסברתי. הוא ידע, כמובן. הוא זה שהורה להעביר אלי את ההודעות שלה. תרגיע גם אותה, ביקשתי. מה לעשות, הוא משך בכתפיו, היא לא מדברת אלי כרגע. אני מעביר לה הודעות בשמך. אמרתי לו, חשד קל שיתעורר אצלם - הבת שלי הופכת לבת-ערובה. הוא התרומם באדישות והשליך לפח את שארית הגלידה. אחד המיזמים של המשפחה עסק בסחר-נשים. פתיינים בשמה נהגו להתכתב עם נערות באוקראינה ולהזמין אותן לארץ. בבואן נמכרו לשייכים ערביים במדבריות החול הצהוב של המזרח-התיכון. הוא נשך את שפתיו והסיט ממני את מבטו. סלאמתק, אמר ונעלם כהרף עין.
(המשך דוהר על סוס)
