קוראים קינות

'כל רודפיה השיגוה בין המצרים'. כל אימת שאני מגיע לראש חודש אב ניעור בי ביתר שאת וביתר עוז המבט המתבונן והחודר חומות וכתלים בבירת הנצח של העם היהודי. החורבן אשר מלווה את העם היהודי בכל מקום שהוא, בכל מצב בו הוא נתון, בכל מציאות, במשך אלפי שנים.

ראש הממשלה, נפתלי בנט, שבשל שיקולי אבטחה נמנע לרוב מהגעה לבית כנסת, הגיע (מוצ"ש, 17.7.21) לקריאת מגילת איכה ולקינות תשעה באב ברעננה, מלווה בבנו דוד.

פעמים רבות חתמנו את דברנו במסגרת זו בהבעת ביטחון כי הגאולה האמיתית והשלמה כבר קרובה מאוד, רק שאנחנו צריכים לבקש אותה, לרצות באמת להיגאל. והרי ברור גם לנו שהמציאות הגלויה הפוכה לחלוטין ואין בה לכאורה שום רמז לגאולה קרובה. אלא שאנחנו סומכים על הקב"ה שהבטיח כי יגאל אותנו וברגע אחד הוא יכול לחולל וגם יחולל את המהפכה שתעביר אותנו מגלות לגאולה. אבל בינתיים דומני שאין אנו פטורים ממאמץ להבין את התהליכים העוברים עלינו במציאות הגלויה, ולא נפרט יותר מדי. ננסה רק להבין את השורש הראשוני שממנו צמחה המציאות התוהית (תהו ובהו) הנוכחית. וזו גם הכותרת שבחרנו להתבוננות הזאת, מדברי ירמיהו שקוראים בהפטרת תשעה באב.

מספרים שרבי שלמה כהנמן, מייסדה של ישיבת פוניבז', נהג לאחר השואה להגיע למנזרים באירופה, כדי לחלץ מתוכם ילדים יהודים שנמסרו בשנות הזעם לידי כהני הדת הנוצרים, לשם הצלתם אז ממוות בטוח. יום אחד, כשנסע במונית בחוצות רומא, הבחין במפתיע בשער טיטוס, אות קשת מתויירת שהקימו הרומאים לפני 1,950 שנה בדיוק, לכבוד הקיסר טיטוס, שחזר לאחר שחירב את ירושלים והעלה באש את מקדש היהודים. "עצור, עצור", קרא לנהג המופתע. "חכה לי פה". הרב נשוא הפנים ירד בזריזות מהרכב וצעד במהירות אל הקשת המרשימה. הוא שלח מבט מהורהר לעבר התבליט המתעד את חורבנם של מקדש מלך עיר מלוכה.

(א)